תרגיל מחשבתי: מה קופץ לכם לראש שאתם שומעים את המילה "וודו" (Voodoo) ? בטח "זומביים" בסרט אמריקאי, מכשף סטריאוטיפי בניו אורלינס עם גלימה ואיפור אימתני, גולגלות ונרות אדומים בוערים, בובות וודו וערימת קלישאות, "ממבו ג'מבו"/ אברא קדברה"/ "הוקוס פוקוס" ועוד אסוציאציות שמשאירות אותנו במרחב המרוחק של בין ספק, גיחוך והתנשאות על הנושא שנמצא לכאורה רחוק מחיינו ובטח משהו שלא ממש קשור למוזיקה שאנחנו שומעים היום. אלא אם כן אתם מומחים למוזיקה מהאי האיטי או תלמידי תואר ראשון לאמוניות מערב אפריקאיות. אם נביא לשולחן הדיונים את המילה "אובייה" (Obeah), אז בכלל איבדתם אותי כבר בשלב הזה של הטקסט ויש מצב שעברתם כבר לראות מה קורה באינסטוש.
בתור בן אדם שנהנה באופן כמעט פרוורטי ללמוד את התרבות הג'מייקנית על כל פינותיה ורזיה, נוכחתי לתדהמתי לגלות שה"אובייה" נוכחת במרחב הג'מייקני והקאריבי הרבה יותר ממה שאנחנו בכלל רוצים לדמיין. "אובייה" היא ה"וודו" הג'מייקני אם תרצו והוא חזק ומופיע בעוד איים קאריביים. ה"אובייה" נוכחת בכל חלקי החברה הג'מייקנית ואף בפוליטיקה. הנושא נחשב לשנוי במחלוקת, נפיץ ומלא בסברות ובסתירות ואיכשהו דווקא ברבדים האפלים הללו מתגלים הדברים המעניינים ביותר.
הסיפור של ה"אובייה" בראשיתו מתחיל במערב אפריקה עוד הרבה לפני ימי העבדות. באותם ימים התקיים באפריקה פנתאון אלילי שאמור להיות מורכב יותר מפנתאון האלים היווני (ואפילו לעיתים מקביל אליו באופן מפתיע). אותם אלים או "אורישות", נשאו תכונות שהיו מורכבות חלקן מתכונות אנושיות וחלקן על טבעיות או קשורות לכוחות הטבע והעולם; אל אחד יכול להיות אל שאחראי על אש, אחד על מלחמה, אחת על פוריות ועל האדמה ועוד רשימה מסועפת של אלים ואלילות עם תחומי התמחות משל עצמם. חשוב לציין שאותם אלים לא היו מחולקים לחלוקה הקלאסית של "טוב" ו"רע"- אותו האל יכול היה להיות שניהם יחדיו, תלוי באיזה יום תפסת אותו. מבחינת אופן הפולחן, לעיתים היו צלמיות או מסכות שהיוו כקישור לאל גדול יותר. אותם בני החברה סגדו לאלילים בלא מפריע, הקריבו קורבנות, ערכו טקסים מוזיקאליים, נכנסו לטראנס והתחברו לאלים הקדמוניים בתפילה ליבול טוב משדותיהם, לבריאות, לפוריות, לשלום, להצלחה ובכל נושא שבו האדם נושא את תפילתו לבוראו או לכוח עליון בבקשה שיטיב איתו או לפחות יקשיב לרצונותיו. גם מה שנקרא "כישופים" ופולחן בעזרת "עשבים" ומוזיקה היו לחלק אינטגרלי מאורחות החיים בשבטי היורובה ועוד משבטי האזור. הכול היה נייס ובמרחב הלגיטימי של המקום והתקופה. ביזנס אז יוז'ואל ואז הגיע האדם הלבן לחופי מערב אפריקה, ועד מהרה הגיע אחד מהפשעים החמורים ביותר של האנושות – העבדות.
אותה קריעה של האדם השחור מאדמתו הייתה מלווה בעוד רעיון שניסה ״למחוק״ את אמונותיו ודתו של האדם השחור במולדתו. העבדות האירופאית ברובה היתה נוצרית (גם למוסלמים ולכמה יהודים בני בליעל בהיסטוריה יש את דם העבדות על ידיהם), והתייחסה בביטול, סלידה והתנכרות לכל המטען התרבותי בעל אלפי השנים של שוכני מערב אפריקה. הם היו כסחורה, וסוחרי העבדים מצאו צידוקים בדתם לחטא העבדות והרביצו את תורת הנצרות בעבדים בניסיון להוקיע את כל מה שהאמינו אותם אנשים ב"ארץ האם"- אפריקה. אבל מה הקטע? הקטע הוא שגם שפה וגם אמונה קשה נורא להרוג. גם יהודים עברו אחלה אינקוויזיציה, אין ספור פראות ולינצ'ים ועדיין היום אחרי הכול נוכל לשמוע יהודים מדברים יידיש ולדינו איפה שהוא בעולם, דנים בסוגיות גמרא וקבלה ואף אחד לא יעצור אותם. במקרה האפריקאי/אפרו-קאריבי עם כל זה שהנצרות הצליחה לתפוס יופי בקרב העבדים, ועד היום באופן רשמי הצהרתי כל המרחב הקאריבי, כולל דרום אמריקה וברזיל, ואני בכלל לא מדבר על ארה"ב – הכול נוצרי אסלי למהדרין.
כן, נכון הקאריביים מקום מאוד נוצרי ובאמת יש קרוב לשלוש כנסיות בכל מייל מרובע בג'מייקה בלבד. ואני לא מטיל ספק בנוצריותם האמתית של אנשי הקאריביים, אבל בד בבד יש תופעה מרתקת של מה שנקרא דתות סנקריטיסטיות, שילוב בין אמונות שונות ואף מנוגדות במטרה ליצור מיזוג בין דעות שונות, ובמקרה שלנו, לצד הנצרות מסתתרת סגידה לאותם אלים אפריקאים להלן: בקובה- "סנטרייה". בהאיטי- "וודו" או "הודו". בברזיל- "קנדומבלה". בטרינידד וטובאגו: "שאוטר"/ "אורישה" ו"אובייה". ובג'מייקה: "פוקומניה"/ "קומינה"/"גוזונג"/ "גוזומה" ו"אובייה", הרבה "אובייה".
אז מה אנחנו מתארים כאן בעצם? בזמן שסוחרי העבדים חשבו שהם מקיימים מיסה של יום ראשון, העבדים האפריקאים שימרו את המסורות האפריקאיות, ערכו טקסי פולחן והעבירו בדרכים חלופיות את המסורות האמוניות שלהם מפה לאוזן כמו בקדמת דנא. הדת הנוצרית שימשה ככסות לפרקטיקה שבטית. שמות הקדושים- סיינט פיטר הוא האל האפריקאי "אוגון", סיינט ברברה היא "שאנגו" וכו' והללו היו בעצם שמות אחרים לאלים האפריקאים, עד שלימים נשכחו שמות האלים המקוריים, נשמרו הפרקטיקות והסממנים הנוצרים. בגלל כל האלימות שחוו והצורך להסתיר את האמונות מסוחרי העבדים והצורך הממשי להתערבויות מטה-פיזיות פיתחו השאמאנים האפרו-קריבית גרסה קטלנית יותר ולוחמנית יותר מבחינה רוחנית, סוג של גרסה מסוכנת יותר ממה שהייתה בארץ המקור ואז הכישופים וכל הבלגן החל.
הגיבורה הרשמית של ג'מייקה היא ׳נאני׳, במקור משבט האשנטי והאימא הרוחנית של ה׳מארונס׳, קבוצה של עבדים שברחו אל ההרים בימים הראשונים של העבדות. נאני הייתה מנהיגת המרד נגד הקולוניאליסטים הבריטיים, שהצליחה להניס את הכובש האכזר בעזרת מיני כשפים ואובייה. היא העלימה את לוחמיה בתוך ובעזרת ה׳בוש׳ (הג'ונגל וצמחיו), השקתה את הלוחמים שיקויים, ריפאה את הפצועים בעזרת "רפואת עשבים" והטילה קללות מרות ושלל כשפים על האויב הבריטי שהושפל מול לוחמה שבטית למרות עליונותו הטכנולוגית. האגדה הסוריאליסטית ביותר על נאני מספרת שכאשר ירו עליה ועל לוחמיה היא תפסה את הקליעים בעכוזה וירתה בחזרה על החיילים. נאני הייתה מכשפה אמתית, היא השתמשה בזאת לחיוב כשהגנה על אנשיה, והייתה אויב חסר רחמים לאלה שניסו להילחם בה. נאני, היא ממש לא גיבורה אזוטרית בג'מייקה, היא מופיעה על שטר של 500 דולר ג'מייקני ומשמשת מקור השראה. גם נאני וגם אחיה קוג'ו וטקה כולם נחשבים גיבורי עם, אולי מעין מקבילים לסיפורי הצדיקים ביהדות, הגאון מוילנא, רבי נחמן, הבעל שם טוב של הג'מייקנים להבדיל. אצלנו קבלה מעשית ובקאריביים – "אובייה."
אבל פה העניין נהיה רק יותר ויותר סבוך ואמביוולנטי, החבר'ה הג'מייקנית עברה תהליך של דה-לגיטימציה והוקעה של כל פרקטיקת ה"אובייה". בעצם ה"אובייה" הוצאה אל מחוץ לחוק ע"י הבריטים ונחשבת כאקט בלתי חוקי עד היום. בתוך הכנסיות גם ישנו פיצול בין כנסיות "רבייבל" וכנסיות שמשמרות את המסורות של "אובייה" ורופאים אלילים והכל מתרחש בתוך הכנסייה. כניסה לטראנס בעזרת מוזיקה, דיבור בלשונות, ריפוי בעשבים, זימון רוחות וכל הדברים הכיפיים לעומת כנסיות אנגליקניות וקתוליות שנצמדות באדיקות למודל המערבי האירופי/אמריקאי המוכר לנו. בתוך הפלגנות הדתית הזאת מתחת למטריית הנצרות, קמה תנועת הראסטה בתחילת שנות השלושים של המאה ה-20. ראסטה נוסדה כתנועה אנטי ממסדית הקוראת לשחורים לחזור לאפריקה ולמעשה לחזור לזהות שחורה מקורית. רק מה, אותה זהות מקורית טושטשה והשתנתה ואותם עבדים אפריקאים נהפכו לאפרו- קאריביים, הנצרות חלחלה עמוק מאוד לאורחות חייהם, האנשים הסתגלו לסביבה הקריבית ורעיון ה"חזרה לאפריקה" תפס כבר אוריינטציה מערבית משהו. הראסטות הראשונים היו עדים לאותו בלבול שמתרחש באי, הם חשו שהנצרות הלבנה מזויפת, שהאנשים בכנסיות לכאורה מתפללים לישו בזמן שרובם מתעסקים ב"אובייה", דבר שבמשך שנים רק הדגיש את הצדדים הנגטיבים שבהם הראסטות ניסו למצוא אלטרנטיבה לכאוס הזה. אבל, פרט שלא ידוע לרוב הוא שמייסד התנועה הראסטפרית, האדם שנחשב לראסטמאן הראשון- לאונרד האוול, היה תומך נלהב של מרקוס גארבי. האוול היה גם מעין רופא אליל ומנהיג רוחני שהיה בקיא מאוד ברזי ה"אובייה". ולמעשה, גם המזמורים העתיקים ביותר של הראסטות נשענים על מזמורים של כנסיות ה"רבייבל", אותן כנסיות שה"אובייה" היא מנת חלקן. אבל הראסטות מוקיעים את ה"אובייה" ממש כמו שיהודים מתנגדים לפגניות ולעבודה זרה. ישנם המון שירים נגד ה"אוביימאן" שנחשב תמיד לרמאי וגנב. ואם רק תנסה לקרוא למישהו בג'מייקה, ראסטה או לא ראסטה, "אוביימאן", הדבר סביר להניח יגרום לעימות במקרה הטוב.
אז לאורך השנים ה"אובייה" הפכה להיות תיבה שחורה/סופר מרקט של כל פרקטיקה של מגיה שחורה ולבנה כאחד. מה לא התנקז אל תוך ה"אובייה", מיני טקסטים של מיסטיקנים אירופאים חלחלו לקונצנזוס הג'מייקני. ה"ספר השישי והשביעי של משה", טקסט שנחשב זיוף עם מוטיבים מהקבלה היהודית נחשב לספר ה"אובייה", אפילו טארוט, וטקסי פולחן שהגיעו מהנצרות הלבנה ואולי אפילו מגיות אירופאיות חלחלו והתמזגו אל תוך ה"אובייה" הג'מייקנית. ספר קובץ מזמורים של הכומר הלבן איירה סנקי הפך להיות סטנדרט של כנסיות ה"רבייבל" ונהוג לקרוא אותו בעת פטירתו של אדם. מנהגי האבלות הנהוגים בכל ג'מייקה הם "תשעת הלילות" ("Nine Nights"), כמו שאצלנו יושבים שבעה לאחר קבורת המת, בג'מייקה לפני קבורת המת במשך תשעה ימים (!) חוגגים בשירת מוזיקת מנטו, שתיית רום ושירת מזמורי "סנקי" ושם כל הרוחות והמיסטיקה עובדת בעוצמה מלאה. ואם נכנסים לרזולוציות עוד יותר גבוהות אפילו בפוליטיקה הג'מייקנית נעשתה מניפולציה ע"י מנהיג מפלגת הימין אדוארד סיאגה שהואשם לא פעם בעיסוקו ב"אובייה" וגילויי אהדה ניכרת לכנסיית ה"רבייבל" ואפילו הקמת מזבח "רבייבל" בבית הפרלמנט הג'מייקני. סיאגה נהג להיוועץ במנהיגים רוחניים מזרם זה ובכך במידה רבה להטיל אימה ולכונן בכך את כס שלטונו. לעומת מנהיג השמאל הג'מייקני שזוהה בעיקר עם התנועה הראסטפרינית, לכאורה הזרם הנגדי מבחינה רוחנית.
והגענו לנקודה החשובה, בחברה האפרו- קריבית (והאפריקאית לרוב) כל דבר מקבל ביטוי במוזיקה ומתקשר איתה; שירים שמדברים על ה"אובייה מאן", שירים שמזכירים רוחות רפאים, מה שנקרא "דאפי" ("Duppy"), שירים שמדברים על "כישופי אהבה", אותם כישופים שמטרתם "לקשור" אהוב לאהובה ולהיפך, היו קיימים משחר ההקלטות הראשונות במוזיקה הג'מייקנית והקריבית ומופיעים לאורך ההיסטוריה עד היום לעיתים במרומז ולפעמים באופן מפורט. האובייה חיה וקיימת במחתרת אך קיימת בשיח היומיומי למרות העובדה שלכאורה הוצאה אל מחוץ לחוק כבר ב-1760. שירי "מנטו", הז'אנר הראשון בג'מייקה, כבר מספרים על רשימות העשבים שמשמשים בפולחן ה"אובייה", שירים שמספרים על זימון רוחות על מנת שיעזרו בלהניס את האויב הלבן הקולוניאליסטי, שירים על מפגשי רוחות ב"אוגוסט טאון" ביום ראשון בבוקר. בסקא הז'אנר הראשון לאחר הכרזת העצמאות גם כן ניתן לשמוע מקצבים מכנסיות ה"רבייבל" ושירים המוקדשים לספר האובייה שהזכרנו קודם לכן. ברגאיי המוקדם הנושא ירד לכאורה למחתרת בשל עיסוק מובהק יותר בתכנים ראסטפריניים, אך אפילו בהקלטות הראשונות של מארלי הוא דיבר על ה-"Duppy Conqueror" ועל "מיסטר בראון שרץ בדאון טאון בתוך ארון קבורה". ואיך לא, כל אלה הופקו ע"י לי סקרץ' פרי שבקיא עד מאוד ברזי ה"אובייה" והחדיר אותה אל יצירתו שלו ועמוק אל תוך הרגאיי. אפילו כל הז'אנר הזה של שירי רגאיי אפלים ואיטיים במיוחד, נקרא ״John Crow Skank״, על שם עורב מסויים שמזוהה עם אובייה. המפיק ג'ו היגס (שהפיק את הווילרס עוד לפני לי פרי) נהג לקחת את בוב מארלי, פיטר טוש ובאני ווילר באישון לילה לבתי הקברות של קינגסטון להופיע אל מול רוחות הרפאים על מנת להיפטר מכל פחד במה שהיה להם, בטענה שמי שמסוגל להופיע מול המתים בטוח יוכל להופיע מול החיים ללא פחד ויראה. לי פרי בגלל כוחות האופל שלטענתו השתלטו לו על הסטודיו שרף את אולפנו באש ובתימרות עשן על מנת לסלק את הרוח הרעה שפקדה את האולפן.
לימים בשנות השמונים עם עלייתו של סיאגה לשלטון עלה חזרה הנושא אל מעל גלי האתר ועוד שירים שמתארים מלחמות "אובייה" בין אומנים בדאנסהול, ושה"אובייה" נמצאת והורסת כל חלקה טובה כי כולם מטילים כישופים זה על זה. לעיתים משתמשים ברעיון כגימיק ולעיתים באמת בכוונת מתכוון. במרוצי הסוסים ב"קיימנאנס פארק", תוכלו למצוא אובייה למכביר בין המהמרים הכפייתיים שיהיו מסוגלים לשלם לאוביימאן על מנת שיפגע בסוסים המתחרים ויחזק את הסוס המנצח. האומן "לורד סאספראס" התהדר בהיותו אובייה מאן וגרף פופולריות ואהדה על הטיקט הזה. "מייג'ור מקרל" אף הוא שר שירים על היותו אובייה מאן ואף שיבץ בסגנון שירתו זעקות ויללות ששאולות כולן מטקסי דיבוק וזימון רוחות, ילוומאן, ג'נרל טריז וצ'רלי צ'אפלין הקדישו כל אחד כמה וכמה שירים בנושא. וככה לימים דמותו של האובייה מאן זוכה לעיתים לאהדה, לעיתים לגינוי ובעיקר ליחס אמביוולנטי שנע על ציר בין פחד להערצה. בין אמונה לספק ובוז.
עד היום אומני דאנסהול מובילים מהזרם החדש מוויבז קארטל, דרך טומי ליי, אלקליין, מיסטר ווגאס כולם מלאי רפרנסים בשירתם על אובייה. אפילו ישנו אובייה מאן מפורסם בשם מיסטר וויליאמס שנחשב האובייה מאן של האומנים, מעין הרב רנטגן בגרסא הג'מייקנית היותר דארק. ווילאמס האשים את בת זוגו של האומן הסופר פופלרי גאלי בופ, על כך שהיא חייבת לו כספים ושהוא מי שאחראי להצלחותיהם ונפילותיהם של אומנים בכך שהוא מעניק להם טבעת הגנה והצלחה תמורת תשלום כבד. בסופו ל דבר ה"קסם האפל", יצר קרע בחברה עד לרמה שיש המאשימים את האובייה בהרס החברה הג'מייקנית וששורש הידרדרות המוסרית של החברה שמלאה ברצח, אלימות ועוד דברים שהשם ישמור. הג'מייקנים אפילו הביטו על האי השכן- האיטי, שנחרב טוטאלית ע"י סופה הרסנית. האיטי נחשבת למרכז הוודו העולמי, הרבה יותר מג'מייקה. בהאיטי למעשה הדת השולטת היא וודו ללא משוא פנים ורבים מאמינים שהיא נענשה ע"י שמיים בשל עיסוקים במגיה נגטיבית יתר על המידה. חשוב לציין, שלא הכול נגטיבי בזרם האמוני הזה, ישנם גם מרפאים ואנשים שכל מטרתם היא להביא אור, שלום ואחווה דרך תקשורת עם האלים האפריקאים הקדומים. ישנם כיום המון חנויות אובייה הפכו את הדבר למסחרה גדולה ולמסחטת כסף, תוכלו להשיג "ספריי להסרת עין הרע", "תרסיס לגירוש שדים", "בושם למשיכת בחורות", "נר לפריחה עסקית", קצת כמו "תעשיית הבאבות" אצלנו שמתחילות אולי בשורש אמתי כלשהו במקרה הטוב ונגמרות בתאוות בצע במקרה הפחות טוב. אבל, בוא נגיד שאם יום אחד תפגשו אובייה מאן אמיתי, ממש לא הייתם רוצים ליפול עליו בקטע רע.