כוכב כפול (חלק א)

חלוציות ותעוזה, דיסקו וטכנו, סלבס ופוליטיקאים, האוס והיפ הופ, יחצנים וסוחרים, וכמובן, ערימות של כסף וסמים; סיפור עלייתו ונפילתו של פיטר גטיין הוא התסריט האולטימטיבי לסרט קלאסי של סקורסזה, והוא שזור בסיפור של מטאור אחר, מייקל אליג.

חלק א

לניו יורק הגעתי בפעם הראשונה בחיי בשנת 2002. עד אז מעולם לא שמעתי על מועדון ה- Limelight ובטח שלא על פיטר גטיין. הביקור הראשון שלי במועדון מתחיל בסיפור מופרך לגמרי על היכרות אקראית לחלוטין עם בחור איטלקי-אמריקאי בשם מאוריציו שארגן כמה ליינים מתחלפים בליימלייט ומשום מה חשב שאני צריך להיות יחצ״ן שלו. זה תפס אותי שנה אחרי השחרור מצה״ל בעיר הכי מאתגרת ומאפשרת שיש, ילד שהחליט לארוז ולנסוע לניו יורק בגלל שקיבל צו מילואים והחליט שהוא בורח מכל זה לכמה שיותר זמן כל עוד זה חוקי ואפשרי, או בקיצור ילד שלא באמת יודע הרבה. לא על עצמי ולא על העולם. ובכל זאת, מה שכן ידעתי זה שלהיות יחצ״ן של מועדון נוצץ זה הדבר הכי רחוק ממני. אז נענתי בחיוב. נו בכל זאת, מועדון בכנסייה, פאק מי! בסופו של דבר החזקתי את זה לכמה חודשים בודדים בשביל החוויה, בשם הכמיהה לנגיעה באבק כוכבים ובעיקר, בואו נודה, בשם החינמים. זה באמת לא מה שחיפשתי מניו יורק או (ובעיקר) מעצמי; ממסיבות האוס וטכנו, למסיבות היפ הופ באוירת GGG (כן, גם סנופי היה שם, נשבע) ועד למסיבות טראנס למשולש היחידי בניו יורק שיכול לשאת המוזיקה הזו-ישראלים-יפנים-רוסים. בקיצור, פח הפחים. מאוריצ׳ו הוא פרחח איטלקי חמוד, ויש לו תמיד ׳אחלה דברים בשקיות זיפ-לוק אטומות׳ אבל יש לו טעם מוזיקלי מחריד והוא מפיק דיי מפוקפק. אבל מה כן? הוא היה הראשון שסיפר לי על ההיסטוריה של מועדון ה- Limelight. למעשה, רק שנים אחרי נחשפתי לסיפור המלא של המועדון האגדי הזה והאנשים מאחוריו. הגלגול של המועדון בשנות האלפיים הוא לגמרי לא הסיפור שלו ושל המייסד שלו, פיטר גטיין, שהפך לימים למלך חיי הלילה של ניו יורק או של היחצ״ן המהולל שלו, מייקל אליג, שהיה גורם חשוב בעלייתו ובנפילתו. קבלו סיפור על חיים שהם חלום רטוב של תסריטאי.

הכירו את מר פיטר גטיין

״You need to be original, you need to be innovative, you need to be the best in your industry. It just can't be as good as the next guy."

פיטר גטיין נולד בעיירת פועלים קטולית קטנה באונטריו שבקנדה, למשפחה ממוצעת ממעמד הביניים. הוא היה ילד דיי רגיל עד שבגיל 15, במהלך משחק הוקי, איבד את העין השמאלית שלו. שנתיים לאחר מכן הוא לוקח את הכסף מהפיצויים של אותה פציעה ופותח את העסק הראשון שלו, 2 חנויות ג׳ינסים, אותן החזיק שלוש שנים, מספיק דיו בכדי להתקדם לעסק הבא שהיווה את דריסת הרגל הראשונה שלו בחיי לילה/מוזיקה- מועדון הופעות קאנטרי שאותו הפך לבר הופעות רוק. בערב הפתיחה של המועדון הופיעה להקה שבחר בעצמו ובאותם ימים היתה דיי אנונימית בשם Rush. אין מה לומר, הבחור שלנו חד עין וחד אוזן. אבל כמו כל אחד שפותח בר בפעם הראשונה, בשבועות הראשונים החגיגה בשיאה והבעלים הוא חלק ממנה וכל החברים שלו איתו שותים לשוכרה ואז החשבונות מגיעים ואתה מבין שאתה חייב להיות בשליטה. גטיין משיך להתגלות כחד ובאופן מופתי בהתחשב במיוחד בגילו לומד את הלקח שלו מהר מאוד ומאז דאג לשמור על גבולותיו במקצוענות, וכשהגיבורים של סיפור ההצלחה הגדול שלך הם בעיקר הסמים, זה בהחלט לא היה קל.

פיטר גטיין, מיאמי, Limelight

השעון דופק והקופות עובדות ואנחנו עכשיו כבר באמצע שנות השבעים והנער שהתחיל עם 13k דולר קנדי כבר איש עסקים בן 22 עם כיסים תפוחים. בחלק הקר והצפוני של הכדור הטלויזיה מראה שאמריקה התאוששה מזוועות מלחמת ויאטנם ומתחילה להגשים את חלומה להיות ארץ כל האפשרויות, וגטיין מחליט שהוא רוצה להיות חלק מהחגיגה. הוא מגיע לניו יורק ופותח את הדיסקוטק הראשון שלו. ניו יורק לא ממש קלה, בטח לא בהתחלה, והאינסטינקטים הבריאים של פיטר אומרים לו שזה קצת גדול עליו. הוא קורא בניו יורק טיימס על מועדון שפושט רגל במיאמי ומוכר את הנכס יחד עם ציוד בשווי כמעט 2 מיליו דולר בחמישית המחיר. חמוש בבטחון עצמי ובסכום הנדרש, פיטר עולה על מטוס למיאמי לפתוח את הגלגול הראשון של ה- Limelight. כולכם כבר שאבתם מספיק זמן מסך על הסיפור המשולש ׳סבנטיז-קוק-מיאמי׳ מכל נחיר של אסקובר מזמן, אז אתם יכולים לדמיין את האוירה הכללית אליה הוא מגיע - הדיסקו לוהט וכולם מחפשים לעשות גוד טיים והכל תמיד מלווה בהרבה מאוד קוקאין. המועדון תופס תאוצה ובדיוק בגלל זה פיטר מריח שצריך להמשיך הלאה. הוא שומע על מועדון מפואר עם תקרת זכוכית שפושט את הרגל באטלנטה ומחליט להפוך את המותג Limelight לרשת. ההצלחה מסחררת וכשהתקשורת כותבת ״Studio 54 never had it so good" פיטר מבין שהוא עבר את ההכשרה שהיה צריך בכדי שיוכל להתחרות במגרש הגדול והמאיים שלשמו הגיע לארה״ב מלכתחילה, ניו יורק.

גרייס ג׳ונס, רון גללה וטניה טאקר בליימלייט (ניו יורק, 1985)

תחילת שנות השמונים. העיר מוצפת באבקה לבנה ומקושטת בעשן סיגריות. המועדונים האגדיים סטודיו 54, קנזס סיטי ודנסיטריה שולטים בחיי הלילה של העיר ומושכים אליהם את מיטב אנשי התרבות, הבידור והאופנה של העיר. כולם יפים, כולם נכונים, כולם מבקרים בשירותים באופן מתוגבר. אגב, מסתבר שבאותה התקופה היה נהוג ללכת לפדר את האף לבד ולא בזוגות או קבוצות. לפיטר גטיין יש חלום, הוא רוצה מועדון בכנסייה. הוא מוצא בשדרה השישית כנסייה ריקה ומסוגרת ששימשה כמרכז שיקום לנרקומנים ונסגרה לפני כמה שנים, קונה אותה ב-1.7 מיליון דולר והופך אותה למועדון עם הגברה, תאורה ותפאורה מהמושקעים שנראו באותה תקופה בהשקעה של 5 מיליון דולר נוספים. פיטר כבר היה שם חם בתעשיה ובעיקר הבין את הערך של יחסי הציבור בזמן ש- Limelight ניו יורק נפתחה בפעם הראשונה ועל כן ידע מה הוא צריך שיקרה. ולכן, כבר בשבוע הראשון התייצבו שמות נוצצים דוגמת יוקו אונו ואנדי וורלהול, והמועדון החדש שרק פתח את שעריו הפך לשיחת היום בקרב הקליקות הרלוונטיות. המועדון הכיל כמה חדרים ובכל חדר היתה מוזיקה שונה. החזון של גטיין היה לייצר מועדון שמשלב בתוכו סוגים שונים של שכבות וקבוצות באוכלוסיה והשאיפה היתה תמיד לאזן בין כמות הידוענים לשאר אנשי העיר, בין סטרייט לגייז וכו׳. עם זאת, הכניסה והאלכוהל ביוקר, השמלות נוצצות כמה שיותר וכולם רוצים להיות הדמות שראו בסרט. המועדון תפס תאוצה ותפקד מצוין עד לשנת 1985, השנה בה האיידס חודר לניו יורק ומכניס את כולם לבהלה גדולה. אף אחד לא באמת מבין איך להתמודד עם זה, אנשים לא מבינים אם בכלל מותר להם לשתות מאותה הכוס במועדון וחיי הלילה של ניו יורק מקבלים תפנית שחורה. אחד אחרי השני המועדונים בעיר התחילו להסגר. לפיטר יש עדיין את העסק באטלנטה והוא מחליט שזה הזמן להרחיב את הרשת ולהתנסות במקומות חדשים ופותח סניף אחד בשיקגו ואחד בלונדון.

טכנו למטיבים, אקסטזי להמונים 

הסצנה של אנגליה היתה שונה בהרבה מובנים מזו של ניו יורק. נכון, בשניהם שלט ההדוניזם וכולם בעיקר רצו לחגוג אבל הבריטים היו הרבה יותר אידיאליסטים מהאמריקאים, מכווני תרבות הפופ. הבריטים רקדו בעיקר בפארקים ומחסנים ולא נתנו חשיבות מוגזמת לאופנה לעומת האמריקאים שהציפו את המועדונים ודאגו להראות תמיד במיטבם. אבל מעבר לכך, שני המרכיבים הכי מכריעים בשוני בין שתי הסצנות של אותה העת היו המוזיקה והסמים. בשניהם אנגליה הקדימה את ארה״ב. אקסטזי וטכנו.

מייקל קרוסו (דיג׳יי לורד) ורמז לבאות

מייקל קרוסו (דיג׳יי לורד) היה דיג׳יי ויחצן מסיבות אנדרגראונד אמריקאי מתחיל שלקח הפסקה מהקוק והקור של ניו יורק ונסע לביקור בלונדון. בתור אחד שחווה את הסצנה הניו יורקית הוא למד להכיר את שני הצעדים והצדדים שבהם היו מאחור. עם לא מעט מזל הוא פוגש את האיש שלא רק מכיר לו את האקסטזי, אלא גם מסדר אותו בכמות מסחרית ממנו לחזור איתה הביתה. עם ערימה של תקליטי טכנו מאנגליה וכמה אלפי גלולות MDMA טהור הוא חוזר הביתה והולך לחבר שלו, דיג׳יי ריפי, בכדי לשתף אותו בשלל. דיג׳יי ריפי ולורד מייקל היו בזמנו שני התקליטנים ה(כמעט) יחידים שלקחו חלק במה שאז היה סוג של מסיבות רייב בניו יורק שמסיבות שהתרחשו בברוקלין וסטטן איילנד ולא במנהטן עצמה. ריפי התחבר מיד לוייב שקרוסו הביא איתו מאירופה ומאמץ גם את כדורי האהבה המסונטזת וגם את ערימת תקליטי הטכנו שהביא לו. עכשיו לקרוסו יש את הסמים, את המוזיקה ואת התקליטן שינגן אותם. אבל חסר לו עדיין משהו אחד. חסר לו מועדון. עד הרגע בו המסיבות של ריפי ולורד תופסות תאוצה והם עולים הראדר של אחד היחצנים החדשים של הליימלייט, מייקל אליג.

על אליג עוד נוסיף רבות בהמשך, אבל מה שכרגע חשוב להבין עליו זה שהוא גיי מוחצן שהגיע לליימלייט אחרי שהיה יחצ״ן ברוב מועדוני העיר, ורובם נסגרו. ״סגרת את כל המועדונים בעיר, אני לא אתן לך לעשות את האותו הדבר למועדון שלי״ הוא מצטט את גטיין באחד הראיונות בנוגע לאותו מפגש שלא היה הראשון בניהם. ולמרות זאת, גטיין הצליח בעין אחת לראות בו את מה שאחרים לא הצליחו עם שתיים ואליג קיבל את ההזדמנות שלו להוכיח את עצמו. אליג מביא את לורד מייקל לפגישה עם פיטר, שנותן להם את אחד החדר הקטן של המועדון, The Chapel. זה לקח כמה שבועות בלבד עד שהליין עבר לחלל המרכזי והתורים היו מלאים באנשים שהמועדון לא יכול היה להכיל. חשוב להבין, טכנו עדיין לא ממש הגיע למועדוני ניו יורק, והקפיצה המהירה הזו מחדר המוזרים על אמדי של המועדון לרחבה המרכזית היתה אמירה שדרשה לא מעט אומץ. מהר מאוד הסתבר שניו יורק לחלוטין מוכנה; האקסטזי מתחיל לבצבץ בכל פינה, דיג׳יים נוספים הצטרפו מהר מאוד למהפכת הטכנו, אלפים מתחילים להציף את רחבת הליימלייט מידיי שבוע והכל מתחיל לקבל צורה של סדום ועמורה. קליגולה עם מוזיקה. אחרי הגל הארוך והמנוכר של הקוק, האקסטזי משתלט והופך לסם המועדף של בלייני המועדונים, וזה משנה את הגישה של הבליינים, את ההתנהלות שלהם, את המוזיקה שלהם ואת הנראות שלהם. חדירת האקסטזי לארה״ב היתה לא פחות מגיים-צ׳ינג׳ר. ניו יורק מאוהבת.

פיטר גטיין ומייקל אליג

אז עכשיו יש לנו את שני היחצנים הסוררים הללו שמנהלים את הליין הכי בוער בעיר - מייקל קרוסו שפיצח את המוזיקה והסמים ומייקל אליג שפיצח את הקהל; לקרוסו לא מספיק שאנשים הגיעו, הוא רצה שהם יגיעו כמה שיותר מוקדם ויעזבו כמה שיותר מאוחר, וכמו רוב הדברים שהאמריקאים לקחו מהבריטים, הוא עושה את זה בהגזמה- בכל פתיחת ערב היה מוהלל 55 ליטר של פאנצ׳ אלכוהולי ב 200 כדורי אסטקזי ומחלק מעמדת הדיג׳יי בחינם לקהל שהגיע בהמוניו בפה פתוח. אליג ידע בדיוק כמו גטיין שהמנעד של הבליינים חייב להיות רחב. קצת כמו שמורכב פלייליסט, כך הוא דאג שיהיה מדגם מייצג (ולא בהכרח שיווני) של קהל. המועדון המשיך לעבוד בכמה חדרים במקביל, שמלואו על ידי קהלים שונים. בשלב מסוים היו אפילו כמה כניסות שונות למועדון, כי לא כולם רצו לעמוד בתור אחד עם השני; היו שם רוקרים ואוהב גות׳, קווירז וטרנס, גייז וסטרייטס, חולגנים אוהבי כדורגל וסמים, סלבריטאים ודוגמניות, כאמור, הכל מהכל. אבל מה שהיה שונה הפעם, זה שכולם היו על אמדי. והרבה ממנו. וזה כמו שצוין עוד קודם, היה פקטור שהפך את חיי הלילה למשהו אחר ממה שידעה העיר. החמימות האנושית שנלוות לסם גרמה לקהל שהגיע דווקא כן להתערבב ואנשים מצאו עצמם מבלים את הערב (אם לא את הבוקר שאחרי) עם אנשים שלא דמיינו מעולם. האקסטזי שינה לא רק את את מי שצרך אותו, אלא גם עם מי בסופו של דבר הוא בילה במועדון.

מרימות

דיסקו 2000 / ילדי המסיבות

כנסו לאוירה

מאז ומתמיד תרבות הקלאב היתה צריכה את הנוכחות של הסלבריטאים שיביאו את הגלאם למקום. אלה שבחוץ כולם דופקים להם מבט על זה שהם עוקפים אותם בתור ולא משלמים על כלום אבל עדיין רוצים להיות חברים שלהם כשהם רואים אותם בפנים. בשנות השמונים היו בניו יורק את ה- celebutantes, שהמוטו שלהם היה להתפרסם מבלי לעשות משהו בעל ערך, ואת התפקיד הזה תפסו בעיקר הקווירז. מייקל אליג, אותו יחצן סורר שאמרנו שנחזור אליו בהרחבה, היה אחד מהם. הוא נולד באינדיאנה הקשוחה ולא מצא את עצמו, בין היתר בגלל נטיותיו המיניות. הוא הבין שהמקום היחיד שבו יוכל לאהוב את עצמו ולתת לאחרים לאהוב אותו הוא ניו יורק. הוא עזב את התיכון ועבר לניו יורק לטובת לימודים אבל מהר מאוד מצא עצמו בחיי הלילה של העיר והפך ליחצ״ן מסיבות, או לפחות בשלב ראשון, להיות סלבוטנט. אליג תמיד היה מוחצן, אבל הליברליות של ניו יורק הוציאה ממנו את הקיצון ועם כריזמה של מלאך ואט׳יטיוד של שטן הוא סולל את הדרך שלו מהר מאוד פנימה. קצת מזל של מתחילים ועוד כמה כשלונות בדרך וכמו שאתם כבר יודעים הוא מוצא את דרכו לגטיין ומשם מעלה. הוא היה מופרע במלוא מובן המילה ובעיקר חסר מעצורים. הוא התחבר מהר מאוד עם האנשים הכי נכונים בחיי הלילה של העיר, עם לא מעט מהם גם בילה בחדר המיטות, והפך לשם דבר בחיי הלילה של העיר. כשאנדי וורהול מת בשנת 1987 הוא השאיר אחריו חור ברנז׳אי בחיי הלילה. קצת לאחר מותו הכריז המגזין ׳דה ווילג׳ וויס׳ על מותו של הדאוןטאון וגסיסת חיי הלילה בעיר. זה נשמע מוזר, אבל לכתו של אדם אחד באמת שינתה את הנועזות והגלאם של חיי הלילה של העיר ניו יורק. וכך, נוצר צורך בגל חדש של סלבריטאי לילה, ואליג היה שם לייצר אותו.

 מייקל אליג בפוסטר הראשון של דיסקו 2000

אליג באותה תקופה כבר עמוק בחיי הלילה ומהר מאוד הופך להיות ה-דיוה של העיר. הוא מקורב מאוד לגטיין רואה בו כמנטור שלו ומפתח חזון משל עצמו - הוא רוצה לעזור לעוד אאוטסיידרים כמוהו שגרים ברחבי ארה״ב ולא הצליחו למצוא עצמם ולהשתלב בגלל זהותם או משיכתם המינית (אבל לא רק) ולהביא אותם לניו יורק, המקום שבו יוכלו להשתייך. הוא מבקש מגטיין בפעם הראשונה להפיק ליין שבועי משלו ונענה בחיוב. ביחד עם חברו הטוב די׳גיי קיוקי ושותפו ׳ג׳יימס סנט. ג׳יימס׳ (שלימד אותו בתחילת הדרך את רוב מה שידע) הם מרימים את ׳דיסקו 2000׳. לאליג כבר היה ״פורמט״ לתמהיל של האנשים והאוירה שהוא רצה לייצר במסיבות שלו. הכל היה כבר תפור אצלם בראש לרמת הפרופס; היו שם תלבושות ותחפושות מוחצנות בהשראת סצנת הפאנק, אופנת רייב זרחנית, מפגשי רוח-אומנות-לילה בהשראת הפקטורי ואנדי וורהול והרבה ג׳נדר בלנדר תרתי משמע. היו שם גמדים, טרסנווסטים ותחפושות שונות שתפרו במיוחד לאירוע, למעט התחפושות של הדוב והתרנגולת (שהפכה לימים לסימן ההיכר של הליין) ששכרו בשמות בדוים בידיעה שלא יחזירו לעולם.

התרנגולת המפורסמת בפעולה

בתוך כמה חודשים ספורים הליין הופך לאחד הליינים הכי מצליחים ואקסצטנרים בצורה קיצונית שהעיר חוותה, ליין עם אווירה מחרתית וחתרנית, אנטי ממסדית, אבל כזאת שיודעת להנות מזה ולצחוק על זה ולא רק להתגאות בזה שהיא מודעת. הליין המחתרתי הזה יוצא משליטה והופך להיות קרקס גרוטסקי-אנרכיסטי ואליג המשיך לקחת את כל זה צעד אחד קדימה, לפעמים צעד אחד יותר מידיי. השתן עולה לאליג לראש עד כדי כך שיש יותר מאדם אחד שיעיד על כך שהוא השתין עליו (כן, פיזית) במועדון. היו ערבים שאנשים היו מקבלים חמישים דולר כדי להתפשט ולרקוד עירומים, והיו יותר כאלה שנענו לחיוב שמסרבו. כל מה שעוד לא הצלחתם לדמיין כבר קרה שם. המוזיקה היתה בעיקר האוס, הסמים כבר היו ערבוב אחד גדול של אקסטזי, קוק וקטמין. ״היינו אוהבים לעשות שורה ענקית מכל אחד מהסמים והיינו נותנים לכל אחד להריח ולנחש אחרי כל שורה מה הוא עשה עד שכולם היו נופלים מהרגלים״ מספר אליג. באחת המסיבות, ג׳יימס סנט. ג׳יימס שימש ערב שלם כ-״ילד הסמים״-תפקידו היה לשבת בכלוב שלצידו שלט ״אל תאכילו את ילד הסמים״ בזמן שהוא מבקש מהעוברים שיביאו לו שורה מכל הבא ליד. מתחילים לקבל את התמונה בראש?

לא להאכיל את הילד - ג׳יימס סנט גיימסֿ, דיסקו 2000

ובתוך הכאוס הזה, מתחילה להתגבש קהילה, ה-׳קלאב קידס׳; יש להם את המוזיקה שלהם, את הבגדים והתחפושות שלהם, את הצלמים שלהם ואת הסלברטיז שלהם, והכל פרוע ומוגזם. אליג הופך מכוכב למנהיג, מגשים את החזון שהיה לו בתחילת דיסקו 2000 ומייצר קהילה שמקבלת חשיפה תקשורתית רחבה כתופעה, כולל בתוכניות אירוח בטלויזיה, כולל ג׳ואן ריברס וג׳ירלדו בפריים טיים. אמריקה בתדהמה והתקשורת שותה את ההצגה הכי טובה בעיר בשמחה, כשבלשב הזה היא מסקרת את זה יותר כבידור מאשר כתופעה מדאיגה. ככה זה, אלה שלא יקבלו מקום מרכזי בפריים טיים, תמיד יקפיצו את הרייטינג כשהם באים לביקור לקבל הצלפה, גם היא שובבה ולא משביתת שמחות. הוא ממשיך לקיים את הליין השבועי ובמקביל מתחיל לעשות מסיבות הפתעה ברחבי העיר כשהשיא שלהן קורה בסניפים של בורגר קינג, מק׳דולנדס  ובסופו של דבר גם ברכבת התחתית. דמיינו לעצמכם את מצעד הגאווה הכי צבעוני ומוגזם, רק שהוא קורה בלי הודעה מוקדמת, בתוך הסאבווי של מנהטן. כאוס על אמדי.

אז מה היה לנו בנתיים?

קרקס גרוטסקי-אנרכיסטי

 אחת לא פשוטה

אל אימפרסריו

חוזרים טיפה אחורה בזמן. במקביל לצמיחה של דיסקו 2000 וגרורותיה, פיטר גטיין ממשיך לשבור שיאים אבל ההצלחה לא מסחררת אותו ואנשים מעידים שאת הנוכחות שלו ברחבת הריקודים היה צריך להוציא ממנו בכוח. הוא תמיד היה מעורב ונוכח במועדון בערבים חשובים, בעיקר במשרד שלו או באחד מחדרי ה VIP, אבל מעולם לא עשה סמים כשנכח במועדון. אפשר לומר שהם היו כוכב כפול אופטי. שתי שמשות המקיפות אחת את השנייה ומפעילות השפעות גרוויטציוניות ופיזיות זו על זו. הוא לא מסתפק בעסקים המשגשגים שלו וקונה את מועדון הפלדיום היוקרתי שפושט את הרגל ובשנת 1992 פותח במקומו את מועדון ה- Tunnel. מחסן ענק, חשוך, ארוך, כזה שנותן אשליה של תעלה. אנדרגראונד אמיתי. אבל כזה שכולם מגיעים אליו, מאמנים דרך שחקני הוליווד, כולם רוצים לקחת ביס מהעוגה ולהסניף מהמראה. המקום היה עצום ופתלתל, עם המון חדרים ואוירת הסמים הקשים והמין היתה הדבר היחיד שהצליח להיות נוכח בכל החדרים. ה-Tunnel פותח בליין היפ הופ בשבת בהנחייה של פאנקמאסטר פלאש ונוצר בית חדש לסצנת ההיפ הופ המבעבעת של ניו יורק.  מ-דרה וג׳יי זי, ל-פאפ דדי וסנופ, כולם היו מוכנים לבוא ולהופיע שם ובחינם. זה טור הזהב של ההיפ הופ וגטיין, חד כהרגלו, נמצא שם לשים את הג׳יטונים במקום הנכון. גטיין הופך למלך חיי הלילה הבלתי מעורער של ניו יורק. תבחרו שם של אמן מצליח מאותה התקופה שאפילו רק ביקר בניו יורק ותהיו בטוחים שהוא עבר באחד המועדונים של גטיין. הוא קונה מועדון נוסף שכמו שלוש האחרים מגיע מיד לטופ. עכשיו יש לו 4 מועדונים ששולטים בחיי הלילה של העיר והוא מרקיד כ- 15 אלף איש מידיי סופ״ש ומכניס עשרות מיליונים מידיי שנה בזמן שכל המועדונים מוצפים בערימות בלתי נתפסות של סמים מכל הסוגים. לכל מקום יש את הסוחרים הקבועים שלו. ״פיטר היה אימפרסריו״ אמר עליו פעם מובי (כןכן, מובי, הוא היה דיג׳יי פעיל בכל הסיפור הזה והכיר היטב את גטיין) וככל שהעמקתי בסיפור שלו השכלתי להבין שמובי צדק. פיטר גטיין הוא אכן אופרה קלילה עם מונולוגים משעשעים שנכתבה בידי גאון.

פוסטר של ליין ה-היפ הופ האייקוני של ב- Tunnel

ניו יורק של אותה תקופה היתה עיר מוכת פשיעה. התקשורת שבהתחלה השתעשעה מהצבעוניות של ילדי המסיבות משנה גישה ומציירת את חיי הלילה של העיר כאחת המראות למצב הקשה של העיר מבחינת פשיעה וצריכת סמים. האייטיז מילא את העיר בקוקאין, הרואין וקראק והתפרצות האקסטזי בשוק בטוח לא תרמה. המשטרה והממשל לא ממש הבינו את המהירות של התפשטות האקסטזי, ולמעשה, אחד הדברים שאפשרו לכל החגיגה הזו להמשך לאורך כמה שנים עפופות אופוריה, היתה העובדה שעד לשנת 1996 אקסטזי לא היה מחוץ לחוק ולא נכלל בפקודת הסמים המסוכנים בארה״ב. באותה התקופה, אם שוטר היה מגיע למועדון הוא חיפש בעיקר קוקאין והרואין. אם הוא היה מוצא עליך רק כדור, סביר להניח שהיה זורק אותו לפח לפני שהיה חושב לעצור אותך. עד בשנת 1993 רודי ג׳וליאני מכריז על התמודדותו לראשות העיר ויוצא בקמפיין שנשען על איכות חיים ולחימה בפשיעה. הוא נבחר לרשות העיר ומתחיל במלחמה נוקשה לניקיון העיר מפשיעה. עידן חדש מגיח.

מייקל אליג וחברים

סוחר סמים שהופך צד, רצח, אינטרסים ונפלאות הפוליטיקה, תככים, עוד סמים/ כסף / נצנצים וכמה סימני שאלה שנצטרך לפתור ביחד מחכים לכם בחלק השני והאחרון של הכתבה.

Limelight NYC