בדר״כ כשמדברים על מוזיקה בסדרות מתייחסים לפסקול עצמו, לבחירת השירים שנכנסו לעריכה הסופית. אבל המקום והמשמעות שניתנו למוזיקה במיני-סדרה הטלויזיונית החדשה, Quarry, משרתים את הרצון של יוצריה לתת לה תפקיד גדול מזה ומצליחים ליצור פסיפס צבעוני המלכד בתוכו את מיטב המוזיקה של ממפיס מתחילת שנות השבעים ועד ימינו, כזה המלמד אותנו לא מעט על הדמויות, על החברה האמריקאית של אותה התקופה ועל זו של היום. אייל רוב יושיב אתכם לצפייה באוזניים מחודדות.
באחת מסצינות הפלאשבק לויאטנם, מאק קונווי, גיבור הסדרה Quarry, מתווכח עם ארתור חברו הטוב והשחור על המוזיקה מהמקום בו שניהם הגיעו ומסכם את זה שהוא איש של אוטיס רדינג בעוד ארתור בחר בגרסה מרוככת יותר שלו, אל גרין. בהמשך, שניהם יחזרו משם הביתה לממפיס ויתקבלו כרוצחי ילדים ואנשים; בסצינה אחרת בחדר של מוטל עלוב, באדי, הומוסקסואל בעל חוש הומור ציני ורוצח צמא דם רוקד ושר בתחתוניו גרסה בספרדית לשיר של הארי נילסון ושנייה אח״כ ינעץ מסמרים ארוכים בקצה אלת בייסבול לפני יציאה לעוד יום עבודה; את ״הברוקר״, הבוס האנגימטי של יותר מדי עסקים מפוקפקים, תמצאו בעיניים נוצצות מהתרגשות במועדון של שחורים ותמיד בשעות הכי מאוחרות של הלילה; ג׳וני, אשתו של מאק, שומעת דייויד בואי ומנהלת רומן עם מוזיקאי כושל ומבקר מוזיקה, בעוד שאחרי אלמנתו של ארתור מחזר נגן באס מנומס ביום ובחור מפוקפק בשאר הזמן; ולכולם יש בבית תקליטים. מלא מהם.
"קוורי" היא דרמת פשע אפלה ואיטית, לעיתים קרובות איטית וצפויה מדי, שנדמה כי נשאבה מתוך הדפים הזולים והמצהיבים של ספרי ספרות זולה. אבל, והנה מגיע הוואו שלה, הסדרה קשורה בעבותות ובכמה רמות התייחסות למוסיקה שנעשתה במקום ובזמן התרחשות העניינים - ממפיס של תחילת שנות השבעים. דמיינו את הקלסטרופוביה המיוזעת של True Dedctive, את הנאמנות התקופתית של Fargo (מינוס היצירתיות הלא הגיונית שלה) ואת דרכי הגאולה מתחלואי היום-יום של השכונות של המוסיקה מ-Terme, ומקמו את זה בממפיס טנסי, מקום טעון, בזמן טעון עוד יותר, 1972. רק ארבע שנים אחרי ההתנקשות במרטין לותר קינג בעיר הזו עצמה, מלחמת ויאטנם עדין גובה קורבנותיה ולאט לאט מתגלים מימדיה האמיתים של הזוועה. ריצ׳ארד ניקסון בדיוק מתחיל כהונה שנייה ושנויה במחלוקת דקה וחצי לפני ווטרגייט, היום כיפור של החברה האמריקאית. אז אנשים עדין עובדים במפעלים, הכנסיות מופרדות ומלאות, הגזענות עדין מבעבעת על פני השטח, הדיו של העשור הקודם על שני קטביו - היפים ומחאת השחורים - עדין מורגשים אך השפעתם הולכת ומחמיצה, אנשים עדין מאמינים בעבודה שלהם אך אמות מוסר אחרות, אישיות יותר מתפרקות מתוכן ומתמלאות באכזבה, תסכול וחמדנות. האמריקאים מאמינים בכל ליבם בדולר והרבה פחות לממסד, ואת הכל פותרת או מסבכת האלימות. בדיוק החומרים שסרטי הפראנויה בקולנוע האמריקאי של שנות השבעים (נהג מונית, השיחה) שיכללו. עלילת הסדרה נוגעת בכל הדברים הללו, לעיתים בצורה משכנעת ולעיתים קרובות מדי בבנאליה מסוימת ממנה היא נחלצת בעיקר בזכות הופעתו של לוגן מארשל גרין, האיש שסוחב את הסדרה על כתפיו. גרין משחק חייל מארינס שסיים סיבוב שני בויאטנם ומיד עם נחיתתו חזרה בבית מתייחסים אליו כאל רוצח ילדים וכאל פושע מלחמה. הוא סובל מהלם קרב לא מאובחן, לא מוצא את עצמו בחזרה בחייו האישים עם אשתו וגם לא מוצא עבודה, עד שהוא מקבל הצעה מגבר מסתורי לעשות את מה שהוא יודע וככל הנראה אוהב לעשות - להרוג. בשביל כסף. המון כסף. כאמור, לא משהו שלא ראינו לפני. לצד גלגול נוסף של קלישאת ׳התפרקות הגבריות האמריקאית׳ יוצרי הסדרה מיקמו גיבורה חד פעמית ובעל פנים רבות, סקסית אך פשוטה ביסודה - המוסיקה של ממפיס. מוסיקה ייחודית שהיא תמהיל בלתי אפשרי של העולם הישן והטוב של הקאנטרי, הכפרה וזיכוך הנפש של הגוספל והסול הדרומי, בן הכלאים של שני הקטבים הללו, השואב עוצמות אפלות מהבלוז הקדמוני ומערבל אותו עם רוק ופ׳אנק.
ישנן שתי רמות מוסיקליות בשמונת פרקי הסדרה; ראשית, המוסיקה הדיגאטית (דהיינו המציאותית, זו שגיבורי הסדרה שומעים או משמיעים) וזו שמשמשת כפסקול המכוון בעיקר ליצירת דרמה ואווירה אצל הצופה. שתיהן משולבות זו בזו, עד כי קשה להפרידן זו מזו, דבר שעולה בקנה אחד עם האפלה הסמיכה כמצולותיו של נהר המסיסיפי, גיבור אילם נוסף שלה, אליו נתייחס בהמשך.
אני מניח כי העובדה שמי שערך את פסקול הסדרה היה המפיק המוסיקלי, כותב השירים ומי שהיה בצמתים המוסיקלים החשובים של ממפיס, אחד מה קוראים אותו דיוויד פורטר, תורמת במשהו. פורטר, בקליפת אגוז, היה אחד מעמודי התווך של הלייבל המקומי Staxs שהיה לממפיס מה שמוטאון היה לדטרויט, ועבד עם אומנים מקומיים דוגמת Sam & Dave, אייזק הייז (שאפט ואחרים), ג׳וני טיילור, קרלה תומס, דונלד בירד, Earth Wind & Fire דיאן ווריק ורבים אחרים. איך להגיד, האיש יודע דבר אחד או שניים על המוסיקה שצמחה בממפיס. מרתק לקרוא באתר הסדרה עד כמה היט מייקר, כותב שירים מחונן ומהפכן מוסיקלי כמוהו, נותר מעריץ נלהב כשהוא מספר את הסיפור של כל שיר שבחר, ויש כאן וואחד קשת סגנונות רחבה, ואף כאלו שהפיק במיוחד לפסקול הזה אך ורק עם להקות ואמנים מקומים עכשווים. קצרה היריעה מלכתוב כאן את כל כמות השירים המפרקים שיש כאן. סדרה שמתחילה ב- Tupelo Honey של וואן מוריסון ועלילת הפרק הראשון נסובה בין היתר על תקליט מושלם וקלאסי של אוטיס רדינג לא יכולה באמת ליפול כאן. פורטר עשה כאן בסדרה חתכת Back to Mine של עיר אחת בתקופת זמן בה אמריקה בערה, הלכה למעשה, ואנשים פנו לרדיו ולפטיפון שלהם כדי לשמוע את האמת. פלייליסט של השירים שמופיעים בסדרה הוא יותר ממראה לעושר המוסיקלי הייחודי של ממפיס. הפסקול, כיצירה בפני עצמה, זורק אתכם לכמה כיוונים מנוגדים צורנית אחד לשני שהצליחו להיפגש בעיר הייחודית הזו ולהתיך כל ביצורי סיגנון ולגעת בנקודות הבסיס המשותפות לבלוז ולקאנטרי, לפולק ולגוספל, לרוקנ׳רול ולסול, לג׳אז ולפ׳אנק. בית ספר.
השירים המופיעים כאן מהדהדים את הצדדים האפלים אך גם מלאי התקווה של הדמויות, בעיקר של מאק קונויי, הדמות הראשית שאפילו מופיע בסצנה קטנה ואינטימית בחנות תקליטים. קונויי, לא כגוזמה, נאחז במוסיקה כבגלגל הצלה, בזמן שירותו בויאטנם ובעיקר עם חזרתו. המשולש הטעון גיבור-מוסיקה-מים הוא אחד מהכלים התסריטאים הייחודים לסדרה. המוטיבים של מקור מים כחזרה אל הרחם ובהקשרים נוצריים ברורים; מאק בנה את הברכה בחצר ביתו לבד, חווה את התפרצויות הלם קרב שלו בזמן שצלל בבריכה וגם נאלץ לבצע את משימתו האחרונה על גדות נהר המסיסיפי. תחושת הטביעה הן על האדמה והן במים מורגשת בהרבה מהסצינות בסדרה והיא חלק אינטגרלי מהתימות שלה. תחושה דומה, אם כי הפוכה במהותה אך עדין משיגה את אפקט הבידוד, היא ההאזנה למוסיקה. מאק כל הזמן מקשיב למוזיקה. היא מחזיקה אותו שפוי, מעגנת אותו לשורשיו במקום, לזהותו המתעמעמת ותחושת השייכות המכורסמת שלו עקב המשבר עם אשתו ויחסיו המעורערים ממילא עם אביו. לא אחת מוזכר בסדרה איך כילד אמו הייתה משמיעה לו מזמורי גוספל והאיש השבור שהוא כיום כרך את נשמתו המעונה וחסרת המנוח במוסיקת הנשמה שנעשתה במקום. מוזיקה שגם הוא וגם אנו שומעים לאורך כל הסדרה. המוסיקה, כך רוצים היוצרים לומר, היא משהו לסמוך עליו, מין קבוע שמשתנה צורנית, אך מהותו כמקור תקווה ואמונה נותרת כמו שהיא. בין אם זה על פטיפון בבית, ברדיו במכונית, בבר, בכנסייה או בבקתת עץ מבודדת. המוסיקה היא באוויר ובמים של המקום הזה. היא גם נמצאית, בצורת מופע של להקה, זמר או זמרת, בכל סצינת בר לאורך כל הסדרה.
בסדרה שעוסקת באיבוד זהות ומלחמה בבית על המקום, ממפיס כמקום וכזהות מוסיקלית בו זמנית הידהדה ויישבה כמה מהצלקות, הסתירות, והשסעים החברתיים העמוקים של ארה״ב בכלל והדרום בפרט. ראשון לכל, הגזע. אליבא ד-׳קוורי׳, הגזענות בארה״ב תחילת שנות השבעים עודנה בעייה שרחוקה מלהיעלם. לא אחת נראים טיפוסי חסרי שיניים ומבטא לא אנושי בעליל מנפנפים ברובים מול שחורים וחוסים בדגל הקונפדרציה. מורת הרוח מההפסד הדרום במלחמת האזרחים, טראומה שעודנה מדממת עבור הרבה אנשים, מוצאת לרוב ביטוי באקטים אלימים כלפי שחורים, והמשך חוקי ההפלייה. השחורים מתבצרים בגטאות, יודעים שרק הם מסוגלים להגן על עצמם, וכולם מאשימים את כולם, ומפחדים להתערבב. שכונות לבנים מכאן, גטאות שחורים מכאן. רק על הבמה כל ההבדלים הללו נעלמים ומפושרים על ידי הרמוניה, מלודיה או טקסט מושר. הרכבי הלהקות חוצי גזע, מגדר ובמידה רבה גם זמן. שחורים עם לבנים, אסייתים עם הספנים או בחורות ענוגות עם גיטרה שרות ליאונרד כהן לצד נגני בלוז ושנוקשים בעקבם על רצפת עץ בצריפים מימי העבדות. בכל מקום יש מישהו שרוצה לשיר למישהו. להקות ויוצרים אלו שמים למול עיני הגיבורים ודרכם מול עיננו, מין תשובה אלטרנטיבית, מאד לוקאלית (כאמור, כל הלהקות שמופיעות בסדרה כלהקות הן תוצרת ממפיס) להרבה ממצוקות שמניעות את החברה ועלילת הסדרה.
בניגוד למעגלי האלימות המובנים במציאות הסדרה, המוסיקה מציעה לגיבוריה, הלכה למעשה, דרך לגאולה אינדיבדואלית. בין שהיא מרימה, מרגשת, מקוננת, מאתגרת או כזו שמסבירה בלשון ברורה מה לא בסדר כאן ושהשינוי חייב להגיע. כולם מקשיבים לה. כולם מחוברים בטבורם אליה, הרבה יותר מאשר לעצמם כבני אדם. וזהו אולי המסר העיקרי של הסדרה הזו, וסיבה מספיק טובה לרביצה חורפית על הספה של כמה שעות טובות.
פלייליסט של כל שירי ההופעה בסדרה