במרחק שני עשורים, אולי סוף סוף אפשר לבחון ממבט מפוכח את סצינת השאנטי שהתפתחה כאן, רגע לפני שהתרסקה לתוך המיינסטרים. תומר קריב חוזר לשרוואל המוזיקלי ומצליף בראסטות
לפני מספר חודשים צייצתי בטוויטר, ברגע של חולשה, את הציוץ הפרובוקטיבי הבא: ״האם יש תופעה בזויה יותר במוזיקה הישראלית מגל השאנטי של תחילת ה-2000?״. הציוץ הזה גרר המון תגובות: חלקן תומכות בהתלהבות, חלקן מתנגדות בתוקף, אחרים הציעו תופעות אחרות שהן בזויות יותר (עם חלקן נאלצתי להסכים בהכנעה). אבל מאז הציוץ ההוא אני מסתובב עם נקיפות מצפון. האם תקפתי ז׳אנר על לא עוול בכפו? האם היה בשאנטי יותר מאותו בחור מרגיז בתיכון שלי שהסתובב במכנסי שרוול וראסטות? האם יש משהו שמסתתר בקולו הצפצפני של אברהם טל? ובכלל, למה הסגנון הזה לא זכה לעדנה מחודשת? האם מה שמגיע לפופ הצ׳יזי מהאייטיז ולבריטני ספירס לא מגיע ללהקת שבע? ואם לא, למה?
מה שכונה ״סצינת השאנטי״ היה בעצם גל מוזיקלי שהתחיל לחלחל למיינסטרים המקומי איפשהו בסוף שנות ה-90. בגדול מדובר בסצינה תרבותית שאפיינה את הטרנד הלוהט של הניינטיז - טיול אחרי צבא למזרח הרחוק. בוגרי לבנון והאינתיפאדה חיפשו יעד להניח בו ראש אחרי השירות האינטנסיבי. מקום שבו אפשר להניח ראש, לעשן משהו ולהדחיק. בעיקר להדחיק. אז הצעירים הישראלים נסעו להודו, ספגו את התרבות, הריחות, המוזיקה, האווירה ואורח החיים - ואז חזרו לארץ. כאן הם מחפשים חוויה דומה. משהו שיחרוג ברוחו מהשעון המתקתק של ישראל. 1995 היתה שנה קשה לישראלים. פיגועים קשים, מחלוקות פוליטיות, ורצח רבין אחד. ודווקא אז, באותה שנה טעונה, מתגבשת בגליל קבוצת מוזיקאים שתצית את קטורת הגל שילך ויתפשט בעשור הקרוב.
קבלו את חלוצי השאנטי - להקת שבע. שבע יצאה מתוך קבוצת תיאטרון בשם ״מטטרון״, שהציגה בפסטיבל עכו 95 אירוע בשם ״החתונה״ ששילב מוזיקה, מחול ותיאטרון. מתוך אותה קבוצה, שבעה חברים יצרו להקה קונספטואלית שנועדה לא רק ליצור מוזיקה אלא להשתמש בה, כהגדרתם, ככלי לשיתוף פעולה וקירוב לבבות. עכשיו תראו, גם העין שלי מתחילה לקפוץ כשאני כותב את זה. אבל קבעתי לעצמי כלל ראשון לכתבה הזאת - לנקות כמה שיותר ציניות ולנסות לראות מעבר להצהרות שבדיעבד נראות שטחיות. האם להקת שבע האמינה באמת שהמוזיקה שלה תביא את השלום? קשה לדעת.
אנחנו מדברים על אמצע שנות ה-90, תקופה שבה המילה ״שלום״ עדיין היתה בז׳רגון שלנו ועדיין התייחסו אליה כדבר שנמצא בהישג יד. הרעיון של מוזיקה שתביא את השלום לא נראה מופרך כל כך. וכאן אנחנו מגיעים לשיר שישאיר את שבע לנצח בזיכרון הקולקטיבי. השיר שסיים את אלבום הבכורה שלה, "החתונה השמימית" מ-1997 - ״סאלאם״. השיר הזה, שבנוי כמו תפילה שבטית, הפך לסמל של סצינת השאנטי ההיא. התמימות, השבטיות, אווירת החגיגה, היעדר הציניות המופגן, החולמניות, הקריאה הקולקטיבית. הכל נמצא כאן.
אבל האזנה ממרחק 20 שנים ל-״החתונה השמימית״ מגלה אלבום מאוד שונה מהשיר שמסיים אותו. אלבום ברובו אינסטרומנטלי, עם קטעים ארוכים ומורכבים, שבטיים ומדיטטיביים, ובעיקר שפע של השפעות מוזיקליות שנדיר למצוא במוזיקה הישראלית: מוזיקה ערבית, אפריקאית והודית. כמעט ללא השפעות מערביות של רוק׳נרול או פופ. וזה מתחבר ללהקת האם של המזיקה האתנית הישראלית: הברירה הטבעית.
״החתונה השמימית״ מאוד מזכיר את ״אלי שורשים״, אלבום הבכורה המופתי של הברירה. גם כאן מדובר באלבום מאוד לא "מסחרי", לפי כללי האצבע של המיינסטרים המקומי. גם בו היו קטעים ארוכים ומדיטטיביים, וגם הוא נכנס לפנתיאון בזכות השיר הקליט בו. אבל חשוב להצביע על ההבדל בין הברירה לשבע - אצל הברירה ושלמה בר השבטיות היתה כלי למחאה חברתית וזעקה. יש במוזיקה שלהם בעירה פנימית מתפרצת, שהתחברה בשנות ה-70 לפנתרים השחורים, המהפך הפוליטי והמחאה התרבותית של ההצגה ״קריזה״ (ממנה יצאה הברירה הטבעית). שבע היתה סיפור אחר. המוזיקה שלהם נעה ברוח השיבה מהודו. המסר שלהם היה נינוח, נעים, חייכני. הבעירה הפנימית היא לא כלי לשינוי חברתי אלא לקירוב לבבות. זה ההבדל. וזה מה שהניע את אותו גל שסחף את המוזיקה הישראלית בשנים שיבואו.
אחד האלמנטים שקירבו את שבע למיינסטרים היה הקאבר ל-״שיר מספר שמונה״ של אריק איינשטיין בפרויקט "עבודה עברית" (98). הקאבר הזה, שלקח שיר רוק׳נרול-אוריינטלי לכיוונים השבטיים שלהם, חשף אותם לקהל חדש והניע אמנים נוספים לכיוון הזה. האלבום השני של שבע, ״יומם ולילה״ (99), יצא בלייבל הבית החדש של הסצינה, לב העולם. האלבום הזה, שנישא על גלי ההצלחה של ״סאלאם״, כלל שירים יותר קונבנציונליים, ששמו בפרונט את הדמות הבולטת בהרכב, ובכלל בסצינה דאז, הזמר והגיטריסט מוש בן ארי (שעוד נפגוש אותו בהמשך). במסגרת הלייבל לב העולם צצה גם גרסת הלייט של שבע - להקת גאיה, עם השיר הבלתי נסבל (מצטער, זה חזק ממני) ״שיר לאהבה״, חיקוי חסר בושה של ״סאלאם״.
ואז נחתו אל הסצינה, קופצים ורוקדים, חמישה חברים שמחים שישנו את כללי המשחק וההתייחסות התקשורתית לז׳אנר. גלעד ויטל ורואי לוי פעלו כצמד בשם שוטי הנבואה כבר מתחילת שנות ה-90. הם הקליטו דמואים וניסו למכור את מרכולתם לחברות התקליטים. אז, בסביבות 1995, הסגנון שלהם נע באזורי הFאנק-רוק, משהו בין רד הוט צ׳ילי פפרז לפורטרט. שימו לב איך נשמע השיר "אגם הברברים", כמעט עשר שנים לפני הגרסה המוכרת שלו:
אז איך הגרוב המהודק הזה הפך לאווירת ״הכל מן ג׳ה״? התשובה נמצאת באחד האירועים התרבותיים הגדולים של סוף שנות ה90 בישראל: פסטיבל שנטיפי. בסופו של דבר, סצינה שמבוססת על טיילים שחוזרים מהודו יכולה לחיות רק בחוץ. בטבע. בהופעות. בקבוצות גדולות. במפגשים בין אנשים. פסטיבלים לא היו אף פעם חלק מרכזי בתרבות הישראלית, הפקת פסטיבל בישראל זה חתיכת תיק מבחינה לוגיסטית (תשאלו את האינדינגב). מה גם שעד אמצע שנות התשעים פסטיבלים היו נחלתו של הרוק באופן בלעדי - מנואיבה ועד פסטיבל ערד.
אבל באמצע העשור צצו פסטיבלים מכיוון אחר - מסיבות טבע ופסטיבלי טראנס. כאן היציאה לטבע היתה הכרחית, גם מבחינת מקום וגם מבחינת עוצמת המוזיקה. שנטיפי היה מין דרך ביניים בין פסטיבלי הרוק, שדעכו אחרי אסון ערד, לבין הרוח המשוחררת של מסיבות הטבע. הפסטיבל הראשון התקיים בגן השומרון (מושב ליד עפולה) במהלך חג השבועות של 1997. מאז ועד 2007 הפסטיבל התקיים מדי שנה, הפך לסמל והוליד פסטיבלים נוספים כמו בראשית ובומבמלה. אבל שנטיפי היה יותר מסתם פסטיבל. הוא היה בריחה.
העשור שבין 97 ל-2007 היה מלא במשברים ביטחוניים וכלכליים, בתחושה קשה של פחד ואימה ושנאה, של ציניות ושל אדישות. האנשים שהגיעו לשנטיפי חיפשו מפלט שבו הם יוכלו, כמו בטיול בהודו, להתנקות מאותם רגשות שליליים. בעודי כותב את זה, שוב הציניות מגרדת לי בגב והפעם בליווי עצבנות קלה. האם השאנטים עצמו עיניים במתכוון? אולי הם אלה שהביאו את השמאל הישראלי למצב הנוכחי של התכנסות אל האישי במקום הקולקטיבי? לא בטוח שכדאי להעמיס על אנשי הגופיות והשרוואלים את כל הבעיות של מחנה השלום, אבל אין ספק שההתרחשות בשנטיפי שינתה באופן מהותי גם את הצליל וגם את הגישה ששלטה במוזיקה הישראלית בתפר שבין שנות ה-90 לתחילת המילניום. ואם אפשר לשים את האצבע על הרגע שבו השינוי הזה קרה - אז זה באלבום הבכורה של שוטי הנבואה שיצא בקיץ שנת 2000.
שוטי הנבואה לא היתה להקה "גלילית" כמו שבע. הגרעין כאמור היה הצמד ויטל-לוי, שפעלו בתל אביב באמצע שנות ה-90. בהמשך הצטרף אליהם עמית כרמלי, ובפסטיבל שנטיפי של 1998 החבורה הושלמה עם אסי גבעתי, עידן כרמלי ואברהם טל. בשלב הזה הם כבר היו תל אביביים, מה שאז קראו יאפים, שנדלקו על המוזיקה האתנית. הם היו הקול האמיתי של צעירים מבוססים כלכלית, שחזרו מהודו ורצו קצת ג׳ה, קצת שרוואלים, סמים קלים וראסטות. לסייר מעט בעולם השאנטי-באנטי לפני שמתחילים החיים האמיתיים.
הכל התפוצץ בשנטיפי 2000, שנערך בלהבות חביבה. שוטי הנבואה הגיחו כמעט משום מקום, ומשכו להופעה שלהם 8000 איש. הם היו האטרקציה הכי גדולה של הפסטיבל. חודש אחר כך יצא אלבום הבכורה שנקרא על שמם, בו כל שיר נשמע כמו שם של המנון, ורובם אכן הפכו לכאלה: ״הכל מן ג׳ה״, ״פנאן״, ״אין אני״, ״הילדים קופצים״, ״תשאירי לי פרח״, ״מי ינצח ת׳אהבה״. אין כאן קטעים אינסטרומנטליים ארוכים, אבל גם אין שירים דביקים על קירות לבבות. שוטי הנבואה סימלו את הרוח החופשית, המשוחררת, נטולת העכבות, של אותם פסטיבלים. גם כשהם שרו ״כולנו בני אדם״ זו לא היתה תפילה שבטית לשלום, אלא ביטוי לרצון לכייף ולהשתחרר ממוסכמות. מבחינה מוזיקלית, וזאת אולי התגלית הגדולה בכתבה הזאת, החומרים של שוטי הנבואה עדיין נשמעים טריים ומעניינים.
קצת מצחיק לחשוב, אבל האלבום הזה נשמע די שונה וחריג מהצליל ששלט אז ברדיו הישראלי. לצורך ההשוואה, במצעד השנתי של שנת 2000 כיכבו ״לכל אחד יש״, ״עד הקצה״, ״פרפרים״ ו-״ימים של שקט״. סאונד אלקטרוני רך עם אלמנטים רומנטיים. מול כל אלה, השוטים השתמשו בפלואו של היפ הופ, מקצבים של רגאיי, כלי הקשה אפריקאים, סיטאר הודי וגיטרות Fאנקיות. בניגוד לשבע, הם שילבו בשמחה מוזיקה מערבית ואפילו פופ עם צלילים מהעולם. העושר המוזיקלי הזה התחבר לשמחה וקופצניות האינהרנטית שהיתה בחבורה הזאת. אפילו שיר אקוסטי כמו ״מה קרה לך״ הפך בזכות אותו אטטיוד ללהיט ענק.
כשיצא האלבום הזה הייתי בסוף כיתה ו׳. בשנים הבאות השירים האלו לא סתם נטחנו באוזניים שלי ושל בני הדור שלי. הם היו הפסקול האולטימטיבי שלנו. היינו ילדי צופים, וזה מה שהיינו שומעים ברמקולים בשבט, בדיסקמן בדרך לטיולים, בנסיעות ראשונות עם החברים שקיבלו רישיון. לא היינו משוחררי צבא שחזרו מהודו, אבל היינו בדיוק הקהל שגמע את המוזיקה של שוטי הנבואה: ילדים טובים, ממקומות מבוססים, שחיפשו משהו מעניין לאוזן ועדיין לא אגרו מספיק ציניות.
ארבעת השנים שאחרי האלבום הזה היו קשות במיוחד. האינתיפדה פרצה והארץ התמלאה בפיגועים רצחניים ומצב רוח לאומי היה שפוף. להקת שוטי הנבואה נשארה נאמנה לתדמיתה והכריזה על סיבוב הופעות ״הצלה״ להעלאת המוראל. באלבום השני שלהם, ״מחפשים את דורות״, אווירת הפנאן כבר פחות שלטה, והם ניסו לגעת בנושאים עמוקים יותר, עם ״קול גלגל״ שנלקח מתוך ספר הזוהר, ״אמונה״, ״ידיעה״ ו-״מי״. הם גם חזרו לאחד השירים הראשונים של שוטי הנבואה מימיהם בניינטיז, ״אגם הברברים״ (כנראה השיר הטוב ביותר שלהם לטעמי).
אבל עוד לפני ״דורות״, שוטי הנבואה התחברו לחלוץ הסצנה במפגש הפסגה של קהילת השאנטי – השיר ״Jah is One״, מתוך אלבום הבכורה של מוש בן ארי, "עד אלי" (2001). שיר זה תפס תאוצה אפילו גדולה יותר בגרסת ההופעה, אליה הצטרף גם מוקי. בן ארי הוא מהדור הישן, מראשוני המטיילים להודו, עוד לפני שזאת היתה ברירת המחדל של כל משוחרר מצה״ל. הוא שהה בגואה תקופה ארוכה וכשחזר לארץ בגיל 25, עבר לגליל והתחבר לאותה קבוצה שהפכה להיות להקת שבע.
ב-2001 הוא מוציא, בחיזוק חבריו להרכב, אלבום סולו ראשון שיהפוך אותו לכוכב ולדמות בולטת במוזיקה הישראלית של התקופה. אם דיברנו על שינוי הצליל הישראלי לכיוון האתני, אז מוש בן ארי משחק תפקיד מרכזי במהלך הזה. הדמות שלו, מזוקנת, עטוית ראסטות ושרוואלים וחמושה בגיטרה אקוסטית, התחברה לצורת השירה וההופעה שלו - קריאות הודיות משתלבות בסלסולים מזרחיים על רקע של גיטרות חשמליות.
ב-2003 פרץ למרכז הזירה מי שניתן להגדיר (חזותית ומוזיקלית) בתור הגרסה המרוככת של מוש בן ארי – עידן רייכל. ״הפרויקט של עידן רייכל״ לקח את הסלסולים האתניים של מוש, אבל עידן מאוד את הגישה השבטית והזועמת לעיתים אל מוזיקה חלקה ונעימה. רייכל גם הביא לקדמת הבמה את חברת להקת גאיה (וכוכבת פסטיבל הילדים בעברה הרחוק), דין דין אביב. במידה מסויימת, רייכל הוא הדמות שסוגרת את המעגל. המקורות שלו נטועים עמוק בפסטיבלי הטבע, בגליל, במדבר. לא בתל אביב ובערים הגדולות. ועם זאת, המוזיקה שלו מתאימה לסלון הפרברי הישראלי כמו כפפה ליד.
נחזור לרגע למה שקורה מחוץ לאותו סלון, ולמה שנראה על מסך הטלוויזיה באותם הימים. התקופה קשה. העתיד לא נראה מבטיח. האזרח הישראלי הממוצע כבר היה פחות סבלני לקופצנות של שוטי הנבואה. היה צורך במשהו מנחם יותר, שאפשר לנגן ברדיו אחרי פיגוע. וזה מה שרייכל הציע - מוזיקה מעודנת מאוד, נעימה לאוזן, לא מתריסה, עם עושר כלי וחידוש - מוזיקאים יוצאי אתיופיה שהשתלבו כזמרים ונגנים בשירים. זה כמובן לא היה חידוש ממשי, שכן שלמה גרוניך הקליט עוד ב-1993 עם מקהלת שבא, בתקופה שאחרי מבצע שלמה, ושילב מקצבי אפרוביט עם אלמנטים יהודיים וסיפורים על העליה מאתיופיה. אבל רייכל השתמש יותר בשפה האמהרית ופחות במוזיקה האתיופית עצמה. זה קצת נשמע כמו קישוט. אבל זה עבד, ואחרי רייכל הגיעו מוזיקאים נוספים שניסו לשלב אלמנטים אתניים באווירה רומנטית-נוגה.
ב-2003 ו-2004 המשטרה פשטה על פסטיבל שנטיפי ועצרה מאות אנשים בגין שימוש והחזקת סמים. זה סימל את סוף עידן התמימות של סצינת השאנטי. מה גם שעלויות האבטחה הרקיעו שחקים, והמפיקים פשוט קרסו כלכלית. חוץ מזה, הקהל כבר פחות התלהב מכינוסים המוניים בימי הפיגועים. אפילו המסעדות בערים הגדולות התרוקנו, אז התאגדות של אלפי אנשים?
שנטיפי האחרון התקיים בחוף גולן שבכנרת בשבועות 2007. שוטי הנבואה דעכו אחרי ״מחפשים את דורות״, עד שהודיעו על פירוקם באוגוסט 2007. אברהם טל הפך לאמן סולו מצליח, בזמן שחבריו מנסים לפעול במסגרת הרכבים שונים בהצלחה משתנה. מוש בן ארי המשיך גם הוא להוציא אלבומי סולו מצליחים, כמו ״דרך״ ו-״מסע ומתן״, ולמרות שסגנון השירה שלו לא מאוד השתנה מאז ״סאלאם״, ולמרות שהראסטות עדיין על הראש, כבר קשה לראות בו את אותו טרובדור גלילי שחזר מהודו. מעניין לראות את שניהם היום. רחוקים שנות אור מימיהם ההיפיים, לבושים יפה, מאפירים מעט, ועדיין כשהם שרים מתפלק לפעמים איזה ״אוי אוי אוי״ בלי לשים לב. גימיק? הרגל? אין לדעת.
מה שבטוח הוא שבסוף העשור הקודם הצליל של השאנטי הרבה פחות הדליק את הרדיו הישראלי. בוגרי רימון, תכניות הריאליטי ובעיקר המוזיקה הים תיכונית התחילו לתפוס את המקום המרכזי במיינסטרים. זה הניע תהליך שמכתיב היום את הסאונד של הפופ הישראלי. אפילו המוזיקה המזרחית, שסאונד אתני לא זר לה, אימצה לחיקה לחלוטין את הסאונד האלקטרו-פופי. הסטייל של שנטיפי נראה כמו סמן מוזר ונטול ציניות מתקופה מוזרה ונטולת ציניות.
אז בואו נחזור רגע להתחלה ולאותו ציוץ מעורר מחלוקת - האם יש תופעה בזויה יותר במוזיקה הישראלית מגל השאנטי של תחילת ה2000? מעבר לכך שהכתבה הזו גרמה ל-״משתוללים בכפר״ להיתקע לי בראש במשך כמה ימים, אני מודה שאני קצת יותר סלחן לחברים החביבים ההם, שהיו קצת יותר מדי נאיבים וקצת יותר מדי אסקפיסטיים. ואולי יום אחד הגלגל יסתובב והם יחזרו אלינו, עטויי שרוואל וראסטות, וכמו בכל גל פוסט-מודרניסטי נראה בהם את גם את הצדדים היפים, כמו שהם רצו. ואולי סתם יתפלק להם איזה "אוי אוי אוי" מבלי לשים לב.