הנסיקה ללב המיינסטרים של אמנות הספוקן וורד הביאה יחד עם הצלחה גדולה, גם חטאים רבים. איפה טועה סצנת הספוקן הישראלית ומה חייבים לעשות כדי להבריא אותה?
זה לא סוד שבשנים האחרונות ז'אנר הספוקן וורד תופס תאוצה בישראל. בדומה למרבית פריטי תרבות שאנו מייבאים מחו"ל, גם כאן מדינתנו הוחזקה בדיליי. לא מדובר בפיגור של שנים בודדות וגם לא של עשור, אלא בפיגור של כמעט כמאה שנים של בורות. ואם כבר הגיע באיחור, מדוע לעזאזל הספוקן וורד בישראל הפך להיות מזוהה עם החלק הפּוֹפּי והדביק של הספוקן וורד בעולם? הוא נשמע כמו מונולוגים של בוגרי "ניסן נתיב" למשחק, משועתק אחד לאחד מקטע לקטע, בעל נטייה לחזרה על כללים שאינם משתייכים לז'אנר האבסטרקטי הזה (כמו לצאת ידיי חובה ובכך להפוך לאמן ספוקן וורד מן המניין). החזרה על אותו מקצב מעצבן של שישיות וההגשה הדבילית אשר מקורה בבדיחות, הפיכת המסר הנדוש ליותר חשוב מהתוכן והצורה בה יועבר מובילה בסופו של דבר לתימהון של הקהל בין מצמוץ למצמוץ: האם התבלבלתי והגעתי בטעות לערב סטנד-אפ?
חשוב לי להבהיר כי למרות שהפואטרי סלאם, הבית הישראלי לספוקן וורד בישראל, יכולה להיתפס כמקבילה של ה-MTV, אין זה מאמר הייטרי נגד חבורת פואטרי סלאם אלא חידוד העפרונות שבקלמר. התעכבות על יסודות הז'אנר אשר נפסחו. ניקוי כתמים על בגדי השבת של הספוקן וורד, לאחר שבחר להתגייר כדת משה וישראל. כך שלפני שנתחיל, חשוב לאמור לזכותם של חבורת הפואטרי סלאם (הישראלי) שבלעדיהם אנשי תרבות ואמני ספוקן וורד לא היו מסוגלים לדבר עם אנשים בישראל ללא צורך להסביר להם מה פירוש צמד המילים המאונגלז הזה, שבתרגום ישיר פשוט אומר "מילה מדוברת". טרם הגיעו החבורה הזאת, הרמות הגבה מצד החברה והזמן שהוקדש להסבר על כך, יותר מאשר לביצוע, היה מייאש אמנים רבים.
כמו כך, לא הרבה יודעים, אך בזכות הפואטרי סלאם גם משוררים וגם אמני ספוקן וורד ישראליים (לצורך דיוק: חלקם, לפחות) זכו לראשונה לתשלום עבור הופעותיהם וערבי ההקראות בהם לקחו חלק. עד לא מזמן הם היו תעשיית "ערבי ההקראה" היחידה ששילמה לאמנים. בישראל כמו בישראל, עד לשלב זה כמעט והיה נראה תלוש מהמציאות לשלם למשוררים מופיעים, בייחוד כאלה צעירים ואנונימיים אשר מגיעים לצייץ את נשמתם ואשר על ליבם הסדוק. אפשר גם לקשר אליהם את העובדה שמשרד התרבות והספורט (שאאוט אאוט למירי רגב) מכיר במושג הזה, ולצד מפעל הפיס קורא כל שנה למימון של פרויקט כזה או אחר בתחום הספוקן וורד, בייחוד כאלה הקשורים לפעילות חברתית וקהילתית. עוד חשוב לציין כי בתוך הפואטרי סלאם יש גם אמנים אשר, לדעתי, עושים את זה נכון ובאופן מרשים: לוסי איוב, תכלת זוהר, ארק אבר או פדרו גראס.
אולמן ואבר, דרך אגב, הם ממקימי הפורמט הישראלי של הפואטרי סלאם, לכן לא כל כך ברור איך המפלצת שהם האכילו וטיפחו בטוב כישרונם הפכה להיות מה שהיא כיום. אבל לפני שנעסוק באיך הגענו לאן שהגענו, דווקא נפתח דווקא בהסבר על הגעתו של הז'אנר המיוחד הזה אל העולם. במילים אחרות: שיעור היסטוריה מהיר. כנגד אמני הפאנצ'ים התיאטרליים של הספוקן וורד הישראלי בימנו עומדים, תאמינו או לא, משוררים מהעבר ששונים בכל תכלית מהקריקטורה הרומנטית של המשורר הכותב בעליית הגג לאור הפתילייה. אלא משוררים מסוממים, נוודים ו/או אפרו-אמריקאים. מה שלימים אחר כך יתגלה כתחיית המתים של השירה הכתובה ואף הרבה מעבר.
הרנסאנס של הארלם והביטניקים: משוררי הספוקן וורד הראשונים
במקרה של הספוקן וורד: המילה המדוברת הגיעה דווקא מהמילה הכתובה. מאותם דפים וספרים אשר אומני ספוקן וורד פוסט מודרניים כ"כ משתדלים שלא להיתפס לצדם. ובניגוד למה שמתחולל בארצנו: ממשוררים (ולאחר מכן גם מראפרים שעוד לא ידעו שהם ראפרים). ברשותכם, לא ניכנס לנישה האהובה על חובבי ספוקן שגורסת כי הוא מגיע מימים בהם העבירו בעל-פה היסטוריה, המסורת והדת. אחרת, הינו מחשיבים גם את משוררי יוון העתיקה וגם את המשורר העיוור ארז ביטון כאמני ספוקן וורד. לכן, נתייחס קודם כל היכן נמצאו הזרעים של צורת הטקסטים הספק-קלאסי-לירי והספק-דיבור-רחוב-יום-יומי, לצד ההגשה המדוקלמת ושינויי הריתמוסים שמאפיינים את הספוקן וורד גם כיום בעידן הסרוח אך הנוצץ שלנו. מדוגמאות כאלה אכן אפשר לראות השפעה ישירה, לא רק עקיפה, לימנו אנו.
הזרעים הראשונים לספוקן וורד הגיע ממשוררים בעלי גרוב שחור. בין מלחמת העולם הראשונה לשנות ה-30' החלה תנועת "הרנסאנס של הארלם", אשר הייתה ידועה גם כ"תנועת הכושי החדש". למרות שעיקר פעילותה היה בשכונת הארלם שבניו-יורק, היא התפשטה ברחבי צפון ארה"ב. לקחו בה חלק אינטלקטואלים שחורים שרובם היו סופרים, משוררים, מחזאים, הוגים ואקטיביסטים, ואליהם חברו אמני במה, תיאטרון ומוזיקאי ג'אז ובלוז כמו לואי אמסטרונג, בילי הולידיי, ת'לוניוס מונק, אלה פיצ'גרלד ו-"הקיסרית של הבלוז" בסי סמית.
השילוב של אמנים טקסטואליים, הוגים ופעילים פוליטיים לצד אמני במה ומוזיקה, הוליד את ניצוצות הספוקן וורד הראשונים בעולם. אם זה עדיין לא היה ברור: הספוקן וורד נולד מהאור. הקהל שהיה נוכח בתיאטרון אפולו העביר שקיות שהצניעו וויסקי עם קשית, ותוך כדי נחשף לרגעים בהם משוררים גדולים ומשפיעים כגון לנגסטון יוז, פשוט זנחו את דפיהם והחלו לדקלם בעל פה טקסטים חריפים ונוקבים כלפי חומות העולם אשר דרשו להפיל בטרם ניפול אנחנו.
המאבק של "הרנסאנס של הארלם" היה כ"כ משמעותי הן מבחינה תרבותית והן מבחינה פוליטית עד שבזכותו קם מעמד ביניים שכולל בתוכו, לראשונה בהיסטוריה האמריקאית ואולי גם הכלל-עולמית, אנשים בעלי צבע עור שחור. נטען כי מעמד זה קם לא בזכות ממונו ורכושו, אלא בזכות האינטלקט הגבוהה שרכש מאותם אנשי תרבות.
בישראל, גם מבחינה ספרותית נעשה עוול לספוקן וורד בכך שכמעט ואין תרגומים למשוררים אפרו-אמריקאים ואפריקאים, מה שמסביר המון לגבי היחס הקלוקל שניתן לז'אנר הספוקן וורד. הרי, אם לא נדע מהיכן הגענו נמצא עצמנו מסתובבים כמו ילד מיותם אשר מתאים לתכניתה של צופית גרנט ונתחיל לדמיין כיצד הגענו לכאן ומי הם היו האחראים לכך. כן, זה הוא משל לגבי מה שהישראלים עשו לספוקן וורד.
כידוע, המציאות החוץ לשונית אפלה הרבה יותר. לכן משמש הספוקן וורד ככלי כיפי ונכון להעברת מסרים חברתיים, מגדריים, להט"בים ופוליטיים. לא סתם המשורר בוב הולמן הגדיר ימים אחר כך את הז'אנר כ"דמוקרטיזציה של החריזה" וטען כי דרכו "ניתן לשמוע קולות שלא מיוצגים בקונגרס. הייתי רוצה שהקונגרס יישמע כמו פואטרי סלאם!" (הכוונה לפורמט האמריקאי של הסלאם).
ב-1963 הגיע הפרט הזה על ספוקן וורד לכדי שלמות בכך שנכנסה האישה הראשונה שלכדה בידה את עיקרון זה ובכך גם המשיכה את תנועת "הרנסאנס של הארלם". המשוררת פאט פארקר. כותבת מושחזת לכל הדעות וגם כל מה שקשה לאנושות לקבל בחבילה אחת: אפרו-אמריקאית, פמיניסטית, לסבית, עניה, אמנית וכבדת משקל. למזלה, היא ידעה לנצל זאת בצורה שלא תגרע מכישרון הכתיבה שלה או יהפוך יותר מדי לצהוב ובכייני.
יחד עם זאת, היא נהגה להתעקש בעגה מדוברת של הקהילות מתוכן כתבה, בעיקר של אלה מהגטו. דבר מאוד חשוב שהחדירה לתרבות הספוקן וורד היה השימוש ב-פאנץ' ליין: שורת מחץ כמו בבדיחה. רק שאצל פארקר לרוב כלל לא היה מדובר בשורת מחץ מצחיקה, אלא במסר אשר נוגע בנימים הכי רגשיים. עוד שם שמומלץ באותו הז'אנר: המשורר והסופר אמירי ברקה, אשר ידוע בהקראות מושחזות של כתביו עד שעל אף המחסור בתרגומיו בישראל זכה לאהדה בקרב בני עדות המזרח שאימצו את דמותו למאבקיהם הציבורי.
כך או כך, בין ה"רנסאנס של הארלם" לבין פאט פארקר ישנו חלק חשוב בתולדות הספוקן וורד - הרגע בו הפך גם לנחלתם של המשוררים הלבנים. בדומה למוזיקה, הראשונים שלקחו חלק בדבר היו דווקא צעירים ,סטודנטים לאומנות, שנהגו להתרועע בסביבת שחורים ומוזיקאים, צרכו סמים וחיו חיי הוללות מיניים ואף היו בין הראשונים להכתרת המונח "היפסטרים" שהשתלט גם על העידן שלנו. מדובר בדור הביט – מונח אשר ב-1948 טבע הסופר ג'ק קרואק, מחבר הספר האלמותי "בדרכים", שהיה אחד מראשי התנועה לצד הסטודנטים הנוספים לספרות שהקיפו אותו והפכו לחלוציה: המשוררים אלן גינזברג ולורנס פרלינגטי והסופר וויליאם ס. בורוז.
גם חבורת הכותבים הזאת נהגה להתרועע במעין פיוז'ן חברתי עם מוזיקאים ואף המשיכו לעשות זאת שנים אחר כך, כאשר גינזברג חבר למסעות נדודים עם בוב דילן ובורוז שיחרר תקליט אספנות נדיר יחד עם סולן להקת נירוונה קורט קוביין ובו קטע ספוקן וורד על רקע משחקי גיטרה חשמלית. הראשון מבין חברי התנועה הזאת שהתעסק בספוקן וורד היה גינזברג, אשר הושפע בסגנון כתיבתו המשוחרר מכך ואח"כ אף החליט לדקלם בעל פה חלק משיריו. שנים אחר כך, בורוז יהיה מהראשונים שיעשו ספוקן ביטס (ספוקן וורד על גבי ביטים אלקטרוניים), כאשר קובצי הסאונד של הקראת מעשיותיו שימשו את Disposable Heroes of Hiphoprisy כחלק מוביל באלבום הפקות מיוחד אשר יצא ב-1993.
הפנתרים השחורים ולהיט הספוקן וורד הראשון: היוולדותו של סנדק הראפ
בדומה לשירה כתובה כך גם הראפ הוא חלק בלתי נפרד ואינטגרלי בשורשיו של הספוקן וורד. למעשה, אמני הספוקן וורד של העשורים 60' ו-70' היו לא פחות מאשר אבטיפוס לראפרים שכולנו שומעים כיום מכל בקע אפשרי. על רקע עלייתה ונפילתה של תנועת הפנתרים השחורים הפך מועדון חברים משתנה מעת לעת לאחת מלהקות הספוקן וורד הראשונות אי פעם. שמם היה "המשוררים האחרונים" (The Last Poets) ונלקח מפואמה העונה לשם זה אשר נכתבה ע"י המשורר הדרום אפריקאי קאורפטס קגוסיילה אשר האמין כי הוא חלק מעידן המשוררים האחרונים שאחריו ישתלטו הרובים על כל מה שקיים ועודנו. (פרט טריוויה: קגוסיילה הוא אביו של חבר ODD Future, הראפר ארל סווטשרט). חברי "המשוררים האחרונים" היו כמו עובר ושב בחשבון בנק של בזבזן כפייתי. כמעט כולם התחלפו, במקרה הטוב עזבו וחזרו. לכן, יש הנוהגים לכנות את הגל הראשון שלהם כ"The Original Last Poets" על אף שהם פעילים גם כיום. שיריהם מאופיינים על קו התפר שבין ספוקן וורד לראפ פרימיטיבי ובמקצבי אפרו ביט פגאניים הקוראים לצאת ולהפגין.
בסמוך אליהם הגיע מי שמכונה "הסנדק של הראפ": גיל סקוט הרון. אין זה מקרי שדווקא הסנדק של העולל שנקרא ראפ יהיה אמן ספוקן וורד נוגה, משורר הגותי שמצא נחמה בצלילים אפופי וויסקי וגזענות. קשה לתאר מה היה חושב מי שכתב את השורה "המהפכה לא תשודר בטלוויזיה" על מה שקורה היום לספוקן וורד בצורתו האסקפיסטית כשעשעוני ריאליטי בטלוויזיה הישראלית וב- HBO.
ב-1971 שוחרר רשמית השיר "The Revolution Will Not Be Televised" לאחר שלפניכן שוחר ללא ליווי להקה ורק ע"י קונגס וטרם הווריאציה המוזיקלית פורסם אף כפואמה מודפסת. במרוצת הזמן השיר הפך ליותר מהמנון פוליטי שאומץ ע"י הפנתרים השחורים, אלא גם ללהיט במצעדי הפזמונים ואף לשם של סרט. לאחר שסוף כל סוף היה להיט ראשון לז'אנר הספוקן וורד החלו לאמץ אותו מוזיקאים אחרים ולהתנסות בו. אפשר לראות השפעות ברורות אצל סרז' גינסבורג הצרפתי, לאונרד כהן ונוספים. ימים (ולילות) אחר כך יהפוך הספוקן וורד לכלי ביטוי בו השתמשו ומשתמשים גדולי הראפרים, מטופאק שאקור ועד קנדריק לאמאר ואף מפיקים כמו ג'יימס בלייק. וחשוב מכך: יוליד אמני ספוקן וורד של ממש כגון סול ווילאמס אשר על כתפיהם יסחבו ז'אנר שלם אשר נמצא לרוב בצללים ולא מפורש כראוי.
היכן הספוקן וורד בישראל מפספס ומדוע?
נדמה כי מצאת החמה ועד צאת החוכמה, בכל פינה בה נשב נוכל להאזין לקטע ספוקן וורד נוסח פואטרי סלאם הישראלי; אימא אכלה לי את הקוטג', כולנו ערבים, יצאתי מהארון ונכנסתי לתוכו כשנקברתי, עבדו עלי כשקניתי ערגליות בסופר מרקט, אני אישה וגם סטלנית אז בואו נצעק יחי הפמיניזם וקדימה ללגליזציה! ועל הדרך: האשטאג #הטרדה מינית ופילוסופית כאחת. בדוק.
שניה, שניה אחת חבר'ה...בואו נעמיד דברים על דיוקם ללא צורך במלחמות אגו של מי עושה את זה נכון. פשוט, למען הסר ספק: זה הוא ספוקן וורד (במקרה הטוב) שבארה"ב נחשב לצורה הכי נמוכה של הז'אנר הזה. אני לא מצפה לסול ווילאמס הבא, אך כשמדובר בתרשים מטאפורי שכל עיניי המדינה מופנות אליו וחושבות שלפי האנטומיה הזאת כך נהוג לבצע ולכתוב קטע ספוקן וורד – מדובר בבעיה.
בספר "הנסיך" של ניקולו מקיאוולי (כן, אותו מקיאוולי שטופאק שינה את שמו אליו באחרית ימיו) הוא כותב וטוען כך לגבי בעיה מדינית: "וקורה כאן מה שהרופאים אומרים על שחפת, שבתחילת המחלה קל לרפאה וקשה לזהותה, אך במרוצת הזמן, מאחר שלא זיהו את המחלה בתחילתה ולא ריפאו אותה, היא נעשית קלה לזיהוי וקשה לריפוי". כך קורה בענייני הספוקן וורד והשירה המדוברת בארץ: מפני שאם מזהים ממרחק את הרעות הנולדות בה, דבר שאינו ניתן אלא לאדום נבון, מרפאים אותן במהירות; אך כשמניחים להן לגדול מפני שלא זוהו, עד כדי כך שכל אחד מזהה אותן, כבר אין להן תרופה. לכן, חשוב לפחות לדבר על כך בעיניים גלויות. מתוך כך: לא כל אמירה פוליטית וחברתית שנאמרת בעל פה ובשפת רחוב אמורה להיחשב לקטע ספוקן וורד ומתוך המתוך כך; אין זה אומר שקטע ספוקן וורד חייב לעסוק באותם נושאים שגורים אלה.
פעמיים בחיי הוזמנתי להרצות על המוקמות בהם הפואטרי סלאם הישראלי הטעו את כולנו לגבי מה הוא למעשה קטע ספוקן וורד. בפעמיים האלה, למרבה הביזאר והתהיות, זה היה בבירת הנגב באר שבע; במרכז לצעירים של העיר ובאוניברסיטת בן גוריון. מעבר לכך שהצבתי את הטענה המשתמעת בין השורות מהחלק דלעיל במאמר זה, בו הרחבתי על ההיסטוריה המוקדמת של הספוקן וורד, הרחבתי על כך שבישראל הספוקן וורד חוטא בהזדהות עם סטאנד אפ ומונולוגים נוסח סטודנטים למשחק שחטאו לרגע דל בהתנסות כלשהי. בעוד שהספוקן מגיע בכלל משירה ומספרות ושמבחינה מוזיקלית הוא בעצם אבטיפוס לראפ פרימיטיבי על מקצבי אפרו ביט, כמו "המשוררים האחרונים".
יתר על כן, זה מזכיר לי את הפעם שבה התנדבתי עם נוער בסיכון ולימדתי אותם בקטע סוציאלי לכתוב ולבצע קטעי ספוקן וורד למען ירגישו תרפיה באמצעותה. אחד הדברים אליהם נחשפתי כמורה היה הצורה הרטורית בה תלמידיי נהגו לבצע כמעט בטבעיות טקסט ספוקן וורד שאותו כתבו. כאילו כולם האזינו לפרופגנדה מסוימת ומאז מדביקים אחד את השני באיזשהו נגיף מסתורי ולא ברור. זו היא הצורה הריתמית בה אמני ספוקן וורד בוחרים להגיש את הטקסט שלהם: כולם מדברים במקצב שישיות.
אחד מהדברים שהכי רמסו את איכותו של הספוקן וורד בעברית הוא חוסר המקוריות במשקל – אחד מהדברים החשובים ביותר לטקסט לירי מכל סוג שהוא; ריתמיקה, מטריקה ופרוזודיה. בספוקן וורד הישראלי שמעידן תחילתו של הפואטרי סלאם ועד עתה ישנה תקרת זכוכית אשר מאוד קל לשבור אותה, ולא ברור לי מדוע זה לא קרה קודם לכן. נדמה כי רוב משתתפי הפואטרי סלאם חשבו כי "בצורה הזאת מבצעים ספוקן וורד" לאחר ששמעו את אחד המשתתפים לפניהם עושה זאת, ומאז כולם החלו להגיש ולכתוב את הקטעים שלהם באותו האופן. אין דבר יותר גרוע מלהכניס את אחת האומניות הכי משוחררות אל מאחורי מחסום צבאי. כאילו הספוקן וורד הישראלי לא נכנס אל הארץ המובטחת; בה יש שיטות מקצב שונות.
מדוע ריתמוס השישיות נדבק כמו חיידק מרושע אל הספוקן וורד בעברית? מדוע כולם חושבים שזו היא התבנית אליה יוצקים את המילים וההגשה? אין תשובה אחרת שמשתקפת חוץ מחוסר ידיעה. מכיוון שאין כאן כוונה או רצון להכפיש בשיימינג אדם ולשתף כאן סרטון ספציפי, בואו נדגים זאת בצורה בלשנית. כך פועל ריתמוס השישיות:
טָה_ִנִִִי_נִי_נִי_נִי...[פאוזה קלה]...נָה.
כעת, דמיינו שה-"נָה" האחרון הוא פאנץ', או מילה אשר חוזרת על עצמה, לרוב בטון של דיאלוג פנימי או שאלה קיומית או במקרים הכי לא מפותחים, קריעה של מילה אחת וחלוקתה לשתי הברות עם ניחוח מעט אמריקאי על גבי העברית. למשל, פופ-קורן. בום! קבלתם קטע ספוקן וורד ישראלי. אם זה לא מספיק, הספוקן וורד בישראל של השנים האחרונות, זה שמושפע יותר מיו טיוב אמריקאי ופואטרי סלאם ישראלי – דבר שמתפקד כסירקולציה סטייל מזגן, רק מבחינת השפעות והון תרבותי - הוסיף חיידק מדבק נוסף לקטעי הספוקן וורד. זה הוא מין כלל לא כתוב אך מוסכם ובו חייבים לפתוח כל קטע באמירת מילה או משפט אחד באופן ספק דרמטי ספק שובב, ואז, כמובן, מה חדש, פאוזה. עצירה קלה אך מהרהרת עד לשורה הבאה ותחילת הקטע שסביר להניח יוגש בהדרגה בריתמוס של שישיות.
ההיסטוריה של הספוקן וורד בישראל
נניח וזרמנו עם הקונספט של הפואטרי סלאם בארץ. נניח וזה ההיצע והדרך בה הישראלים בוחרים לכתוב ולבצע קולית את הטקסטים שלהם בעל פה. נניח ונניח את זה בצד. אך מה קרה למהות אמן הספוקן וורד ולמשורר שבו? הרי משחר התחרויות האלה כשהראשונה מתוכן הייתה במועדון "Get Me High" בשיקגו 1986 (אורגן ע"י מארק סמית), לפני תחילת כל תחרות היה מה שכונה "משורר קורבן"; מופע חימום של משורר שלא ישתתף בתחרות הסלאם ולא יצטרך לקבל את ציוני השופטים ולא ידורג. פשוט האהבה הטהורה למילה והגשתה. אפילו הפואטרי סלאם עצמו, כמותג וכקונספט תחרותי, קשור בלולאה לשירה ולמשוררים. תאמינו או לא, גם בארץ שורשי הספוקן וורד מגיעים מהשירה הכתובה.
עוד לפני ליין הפואטרי סלאם, היה זה ליין ה-"Word Up!" במועדון הלימה לימה בת"א, בניצוחה של ענבל בנימין. עוד לפני הליין של בנימין, ב-2005 הייתה תכנית רדיו ב"קול הקמפוס" ז"ל בשם "טנטלוס". אותה תכנית בניצוחה של הדי ג'יי (וגילוי נאות, ממייסדי ה-"תדר") צח בר, בשיתוף הסופר ואמן הספוקן וורד גון בן ארי.
"כשצח ואני חזרנו מלונדון", נזכר בן ארי, "זה היה ב-2005 ואז התחלנו את תכנית הרדיו. בזמנו לא היה עניין של ספוקן וורד בארץ ועפנו על זה שאין, היינו עושים ערבים במועדון ה'שסק'. צח תיקלט, הכי ריקודים, ובאמצע הערב היה מפסיק את המוזיקה ואני הייתי עולה על השולחנות ומקריא שירה פתאום, זה היה ממש כיף. אחרי זה התחלנו להביא אנשים; גלעד כהנא, אלונה קמחי ויהונתן גפן שיעשו פריצות כאלה ב'שסק' וברדיו. ואז התרחבנו למשוררים צעירים יותר. אחרי כמה שנים התחילה ממש סצינה ואז כבר די הפסקנו".
בן ארי הוא מבין הקולות החשובים ביותר של הספוקן וורד בישראל. מבין היחידים שהולכים בדרך בה אני מאמין: לקדש את השפה והאינטליגנציה גם כשמדובר בספוקן וורד ודיבור יום יומי. אולי מהשמות הבולטים היחידים שמאמינים בספוקן וורד כספוקן וורד, ולא מה שנהוג לחשוב בישראל שהוא. נפלה לאוזניי השמועה שחברי הפואטרי סלאם מתכננים להוציא ספר, אנתולוגיה המקבצת לדבריהם את כל אמני הספוקן וורד הישראלים מראשיתם ועד להווה שהוא כמובן, הפואטרי סלאם. למיטב הבנתי, יש כמה שפסחו עליהם וביניהם גם גון בן ארי. על אף היוזמה המבורכת של חברי הסלאם עצוב לדעת שבעקבות כך שמנכסים לעצמים את תפקיד ההיסטוריונים, אחד מהאמנים האותנטיים היחידים בתחום יושמט מההיסטוריה שלה.
בן ארי כתב שורות יפייהפיות כגון: "אני לא דתי – אני חושב; ולא פאנקיסט – כי יש לי לב; ולא בטלוויזיה, כי קדחת הביצה; לא משיחי – לא מאמין בבישוף; לא ירושלמי – לא מבין את פישוף; עדיין לא עשו לנו קבוצה" (מתוך: "פתחו לנו קבוצה! מי אנחנו?"). בן ארי הוא גם מאמני הספוקן וורד הראשונים בישראל שביססו קטעים שלהם על אלתור, תוך כדי שימוש בבסיס לטקסט ולאחר מכן הוספה שלו בזמן הביצוע בהופעה, כך למשל עושה בקטעו שאפילו נטול שם ומתחיל במלמול של המילים: "ספק קונספט", עד שנמתח אל עבר דור ה-Y כולו. לצערנו העב, רבים מחומריו אינם מתועדים או הועלו לאינטרנט (ואולי זה חלק מקסמו).
מעבר לכך, ההטעיות הציבוריות שנגרמות לז'אנר הספוקן וורד כתוצאה מניכוסו אל ליגת הפואטרי סלאם הכחולה לבנה היא לא רק מסתכמת במה שנכתב דלעיל או באיזה סבא'לה אשר מתבלבל בין המונחים ושואל את נכדו "נו, איך אתם מקריאים את הפואטרי סלאם הזה?". אחד מהאמנים הבולטים של ליגת הפואטרי סלאם בישראל הוא שחקן ובוגר בית ספר למשחק אשר החליט בשנה האחרונה לפרסם את ספר ביכוריו. כל זה טוב ונפלא מאין כמוהו במדינה אשר צמאה לכישרונות רעננים. הבעיה מתחילה כאשר בכל חרך אשר ניתן לו בוחר אותו בחור לתאר את הספר בכותרת הגרנדיוזית "ספר הספוקן וורד הראשון בישראל".
האם גם כאן חלקים מההיסטוריה של הספוקן וורד בישראל יגנזו בשל הפואטרי סלאם? הרי לפניו לא רק קדמו ידוענים כדוגמת גלעד כהנא ויהונתן גפן, בנוסף לעובדה שרק בשנתיים האחרונות יצאו כמה וכמה ספרי ספוקן וורד ואם זה לא מספיק את ספר הספוקן וורד הראשון בישראל כבר ייחסו לאיש רוח ססגוני. למרבה היופי (מה גם שזה מסתדר באופן נפלא עם הקונספט הנ"ל), מדובר באישה: ד"ר אפרת מישורי. ב-1994 הוציאה לאור את ספר הספוקן וורד הראשון. ב-1996 כבר הפיקה את מופע היחיד "אני הדוגמנית של השירה" שהתבסס על שיריה ונמנה עם מופעי הספוקן וורד הראשונים בישראל ובו שולבו אלמנטים של ווידאו ארט ותנועה ורק השנה זכתה להוקרה על כך בפסטיבל השירה הארצי ה-21 שנערך במטולה.
מעניין להסתכל על המונוטוניות שבה נדבקה סצינת הספוקן וורד בישראל מאז שעלתה לתודעה. אין זה מקרה קלאסי שמזכיר להקה שהתפרסמה ומאז נפלה באיכות יצירתה. להפך, טוב מאוד שקרה מה שקרה עם הפואטרי סלאם והספוקן וורד בישראל, אחרת כנראה שזה לא היה עולה בתודעה הישראלית התרבותית הצרה. מאידך, זה לא פוסל את העובדה שמדינה שלמה מגרדת בבית השחי שלה בגלל שהקוף לפניה עשה זאת. משהו חייב להשתנות, לפחות בהבנה אם לא במובן הפרקטי, ואין זה עוד איכות אשר נקבעה לפי אובייקטיביות של עיניי אדם אחד, אלא השוואה של החומרים כאן אל מול חו"ל וההיסטוריה של ז'אנר הספוקן וורד.
בניגוד ישיר למה שמתרחש בארצנו, המשורר קריסטין אוק'פי אפטוביץ', כותב הספר "מילים לפנים: סיור מודרך בעשרים שנות פואטרי סלאם בניו יורק", אמר בעבר בהתייחס לצבעים הרבים מבחינה סגנונית שיש באירועים אלו בארה"ב: "אחד הדברים המעניינים הוא, שלאורך תקופות שונות, היה חשש שסגנון או משורר מסוים יעשו כה דומיננטיים, עד שהם יהרסו את הסצנה, אך זה לעולם לא קרה. היפסטרים מתרעמים, ראפרים, בוהמיינים, קומיקאים, אנשי רוח ופאנקיסטים – כל אחד מאלה, שלטו בכיפה למשך זמן מה; אך כעבור זמן, הגיע דיבור אחר שאתגר את המשוררים לנסות דבר חדש".