הכירו את ה-Lo Fi Hip Hop – מוזיקת הרקע האולטימטיבית שמתאימה מושלם לסשן עישונים, לימודים או לשנת לילה טובה. אבל מה התת־תת־תת ז'אנר הזה אומר על האופן שבו אנחנו צורכים מוזיקה כיום?
"לו־פיי היפ הופ רדיו 24/7 – ביטים להירגע/ללמוד/לישון לצליליהם".
הכותרת הישירה הזו, חסרת ניואנס, פאתוס או דרמה, היא דלת כניסה לא כל כך מזמנת למחילת ארנב מרתקת למדי. לחיצה עליו תוביל לסרטון יוטיוב לייב שמציג תמונת אנימה נעה, גיף בעגה עדכנית. הוידאו לייב רץ, כאמור, במשך 24 שעות ביממה, אבל לא אסתכן אם אהמר שברגע שתלחצו עליו – לא משנה באיזו שעה – המוזיקה שתתנגן ברקע תהיה חמימה ונעימה. היא תכלול סימפול ג'אזי עדין, תופי בום־באפ רכים, רחש של ווקמן או קרקוש פטיפון. היא לא תהיה דומיננטית מדי, אבל בהחלט מספיק נוכחת. הכירו את הלו־פיי היפ הופ - מוזיקת הרקע האולטימטיבית.
כבר כמה שבועות שבאופן קבוע ישנו טאב פתוח של לו־פיי היפ הופ אצלי על המחשב. כיוון שזו מוזיקה נטולת מחויבות, אני נותן לה להתנגן בכל רגע שבו אני לא רוצה לשמוע מוזיקה שדורשת ממני דבר – ריכוז, סבלנות, אנרגיה או תשומת לב. אני יכול להתעלם ממנה לחלוטין, להשאיר אותה בתת מודע, ולהתרכז בשאר העולם. כלומר, עד כמה שערמת הפרעות ריכוז שכמותי יכול. למען האמת, דווקא העובדה שהמוזיקה הזו מהווה סוג של משטח סאונד ברקע מאפשר לי להתרכז בדברים אחרים, משחרר חלק מהראש לעבר הדברים שנדרש להם. לי, ואנשים אחרים רבים, היא עוזרת להתרכז.
אני לא היחיד. לערוץ היוטיוב Chillhop Music יש כמיליון וחצי מנויים ולפחות עשר אלף מאזינים בכל רגע נתון. תלמידים מדוכאים, עובדי משרדים מלאי חרדה או סטלנים באמצע סשן מכל רחבי העולם. הרי תמיד 4:20 איפשהו. כולם מאזינים לממרח הרקע המוזיקלי הזה: תת-תת-תת ז'אנר שמורכב מתערובת בין היפ הופ אינסטרומנטלי, טריפ הופ מוקצן וג'אז רך מדי. זה מטריף אותי. כלומר, אם מסתכלים על זה באופן נטול בולשיט, זה מוזיקת מעליות מפוארת. אז למה כל כך הרבה אנשים נמשכים לזה? למה גרסה מוזיקלית לממרח חמאה מהפנטת אותי כל כך?
לו-פיי היפ הופ הוא לא בדיוק ז'אנר. אין לו קהילה ממשית, כוכבים פורצי דרך או איזה רעיון מוזיקלי שעומד מאחוריו. הוא בעיקר ביטים, הרבה הרבה ביטים, רובם דומים כל כך עד שתתקשו לפעמים לשים לב שעברתם שיר. על טביעת אצבע של אמן בכלל אין על מה לדבר – רובם מחזיקים באותו סט כללים שכולל סימפולי ג'אז (ובמקרי קיצון, ג'אז יפני), תופים פריכים לאוזן, אווירה מתוקה ומלנכולית כאחד ומרקם סאונד נטול מאמץ, ממנו הבערך ז'אנר שואב את שמו.
זה הוא צליל נוסטלגי, לא במובן של לשמוע משהו שאהבתם בעבר, אלא באופן שבו צבעים מסוימים יכולים להיות נוסטלגיים. רחשי הרקע של הקסטה או הפטיפון עובדים בלו-פיי היפ הופ באותו האופן שבו פילטר מצהיב יגרום לתמונה להיראות מיושנת. זו אשליה, אבל זה עובד. זו גרסה מרודדת של היפ הופ, אחרי שמוציאים ממנו את המילים, המאמץ לחדש, האגרסיות והתוכן. כל מה שנשאר זה קצב רפטטיבי ואסתטיקה מאוד ספציפית של סאונד. אז נכון, זה לא ירגש כמו קנדריק או יכעיס כמו קניה, אבל זה בהחלט מספק איזשהו צורך שחשוב לשים עליו את האצבע, במיוחד בעידן התרבותי הנוכחי.
רבותי, התוכן הוא המלך. המוזיקה הפופולרית מלאה בו, נשלטת על ידיו הדומיננטיות. אני לא מדבר בהכרח על תוכן השירים, אלה על האריזה התוכנית למוזיקה. המוזיקה תמיד תלווה בדמות האדם שמאחוריה, הסיפור שלו, האישיות שלו. קצת כמו בריאלטי שירה, הסיפור חשוב לא פחות מהיכולות. אין זו ביקורת על כך, זה רק טבעי שכבני אדם נתחבר לנרטיב ולא רק לצורה. אבל כשיש צורה יפה, ומצליחים לוותר על הנראטיב, אפשר להשתחרר מהרגלים תרבותיים כאלו.
כך פועל הלו-פיי היפ הופ. זה ז'אנר נטול סיפור או תוכן או נראטיב. הוא עומד במקום, נשמע יפה וזהו. בלי נושא, נשוא או מושא. זו היא מוזיקה מדיטטיבית, מהפנטת כמעט. רעש לבן של ביטים. תחשבו על זה, מוזיקה שלא נועדה להיות בפרונט, אלה מראש מוגדרת כמוזיקת רקע – זה שונה לחלוטין מהאופן שבו אנחנו מתייחסים למוזיקה מודרנית. בימים שבהם כל אלבום מוגדר כאירוע, כל מוזיקאי סלב וכל שיר מדורג במספר ההשמעות שלו, דיי מרענן למצוא מוזיקה שלא מתיימרת להיות יותר משטיח צבעוני למרקם הסאונד של החיים.
יותר מהכל, לו-פיי היפ הופ זה טון אווירתי. במקום להדגיש את השוני, דווקא הדמיון מודגש בו. הכל נמרח לשכבה אחידה של מוזיקה, ממשיך כרצף בלתי נפסק של מוזיקה מלווה באותו רחש קסטות נעים ומרגיע. אפילו כשמחברים לזה קטעי ראפ, לרוב של קלאסיקות ניינטיז, לשכבת הווקאלס מתווסף פילטר מערפל שמשאיר את הראפר כעוד אינסטרומנט נינוח שטובע בעיסה של הביט. התדרים הגבוהים נחתכים והכל נמעך לתוך פירה מוזיקלי חמאתי במיוחד. זה יותר ממוזיקה, זה מרקם. הוו טאנג קלאן מעולם לא נשמעו יותר מרגיעים.
כבר כמה שבועות שאני שומע לו-פיי היפ הופ ולא נתפסתי על קטע אחד. שום דבר לא גרם לאוזני להזדקף, לא התלהבתי משום ביט ולא הסתקרנתי באף שלב לדעת משהו מעבר על האמנים המנוגנים. בתור אדם שמשאזם גם ב-AM:PM, זה לא אופייני לי. ובכל זאת, אני נהנה מזה מאוד. ההתמכרות הקטנה הזו לימדה אותי שגם למוזיקת אמביינט קצבית יש ערך. בין אם זה לאווירה, לרקע או למדיטציה מוזיקלית, זה טוב שיש משהו שלא צריך לשקוע בו יותר מדי. אז אני לוחץ על הלינק עם תמונת האנימה המרגיעה, ובמקום לצלול לעומק המוזיקה, אני נשאר לצוף במים הרדודים עם איזה ביט גנרי שינקה לי את הראש.