השבח לאל.אס.די: תולדות האסיד במוזיקה הישראלית

מהביטניקים של ירון לונדון, דרך חבורת לול המהוללת ועד לדור שנתן צ'אנס לטראנס - האסיד טפטף אט אט לתוך התרבות הישראלית והשאיר חותם צבעוני במיוחד. ההשפעות, האיזכורים וההזיות - טריפ ה-LSD המלא במורד חור הארנב של המוזיקה הישראלית

סם ה-LSD נחת בישראל במהלך שנות השישים, משגשג טרום מלחמת יום הכיפורים. למעשה, החל משנת 1965 בישראל היה ניתן לקבלו כטיפול בתחום רפואת הנפש, כמו הניסוי שעברה המשוררת יונה וולך (מה שהוליד אח"כ טקסטים נפלאים כמו "אם תלך למסע אל אס די"), וכך זלג גם באופן נהנתני אל אנשים מן המניין. למשל כמו בספר שכתב המשורר דוד אבידן "דו"ח אישי על מסע אל-אס-די", בו מתעד טריפ שאכל בתל אביב של אותם ימים.

רבות אוזכר בכל הנוגע לשימוש באסיד במוזיקה הישראלית על כל גווניה, אך מעולם לא סודר הנושא ונדחס עד לכדי טקסט אחד. הסיבות לכך יכולות להיות שונות. למשל, בשל האטימות לחומרים כימיקליים הנוהגים לפתוח את דלתות התודעה, והן בגלל שסדר הדפים התבלגן לא פעם. אך כנראה היה זה בעיקר משום שכל תיעוד בנושא זה אשר התפרסם היה לא יותר מאנקדוטה קטנה בכתבה בכלי תקשורת או בספר ביוגרפי, ותו לא. ובכן, אחרי 70 שנות הגשמה, פחות או יותר, של החלום הציוני הגיע הזמן לצאת למסע צבעוני בזמן ובצלילים. זה הוא סיפורו הפתלתל של האל.אס.די בנבכי המוזיקה העברית.

טפטוף ראשוני
המשוואה שממנה צריכים לצאת לדרך היא כדלקמן: ישנם שתי סוגים של השפעות של סמים על מוזיקה. האחת, השפעה ישירה ולא מרומזת, בה גם נמצא בדרך כלל אזכורים שונים בליריקה של השירים. השנייה, השפעה עקיפה שמתבטאת יותר בצליל ובהלך הרוח של האמנים, שלעיתים לא היו צרכנים גדולים של הסם ובמקרים קיצוניים אפילו לא נגעו בו, ובסך הכול היו נוכחים בסיטואציות חברתיות או בסצנות תרבותיות בהם נצרך. כידוע, בכל הקשור לאומנות ונפש האדם, החוץ משפיע על הפנים, ולהפך. הכתבה אינה מתייחסת לאמנים שהתוודו כי צרכו או התנסו סם זה בצעירותם (אחרת הינו מכניסים לכאן גם דוגמאות נוסח אביב גפן ואפרת גוש), אלא כאלה שהסם השפיע על יצירתם המוזיקלית, בין אם צרכו אותו ובין אם היו מוקפים בו מבחינה תרבותית.

מכיוון שאפילו הארכיון הווירטואלי המופלא של אתר Google לא ממש יכול לעזור לנו במשימה הזאת, מעניין במיוחד לסמן כנקודת פתיחה דווקא את הפעם הראשונה שנהגה בברור, ליריקה שחורה על גבי הרמוניה לבנה, את השם של הסם, ולמיטב ידיעתי, זה הוא השיר הראשון במוזיקה הישראלית ששימוש זה נעשה בו. ראסטות, אתם מוכנים?

1968: מי שהקדימה את כולם הייתה דווקא עלמת חן צעירה ששם הבמה שלה היה אלכסנדרה. לא ידוע הרבה על אותה זמרת ועל האדם שהייתה, למרות זאת, בהאזנה לשיריה וברפרוף אופטי בתמונותיה אפשר לזהות אוקסימורון משעשע; לא מדובר בנערת פרחים פרועה אלא בגברת אלגנטית עם חזות אירופאית שמדברת עברית מגוהצת וצחה. שם השיר "ביטניק" מתייחס לשם שדבק לדור שקדם להיפים/"דור הפרחים" בשנות ה-60. השם "ביטניק" ניתן לדור זה עקב קבוצת משוררים וסופרים "חבורת הביט" (ביניהם אלן גינזברג, ג'ק קרואק ו-וויליאם ס. בורוז) אשר היו ידועים בכתיבה נטולת עריכה, שימוש חריף בסמים מסוגים שונים, אהבה למוזיקה הביפ-בופ, מיני-אורגיות וגם הומוסקסואליות מוצהרת ומהפכנית. מתוך כך, אלכסנדרה בעטה בהיסטוריה הסאחית של המוזיקה הישראלית כששרה לפתע: "אם תברח ליומיים, למסע עם __ (לצערנו, המילה אינה ברורה דיו) בשמיים, על כנפי ה-LSD".

השיר הנ"ל נשמע כמו שיר אהבה מבחורה אל עבר בחור פוחז. לעיתים הדואליות של התיאורים גורמת לחוש קלות, יחד עם השם, כי מדובר בשיר אהבה ל/תוך כדי טריפ אל אס די. עד לרגע היחיד בשיר שבו מגיחה בהפתעה אותה שורה שהוזכרה דלעיל. דרך אגב, הידעתם שאת השיר הזה כתב ירון לונדון? (כן, ראסטה מ"לונדון וקירשנבאום"). הידעתם שלצורך הקלטת השיר השתתף באולפן גם מנצח של תזמורת? הידעתם שמדובר בתקליט 7" אינץ' נדיר לאספנים יודעי ח"ן?

1969: לכתוב כתבה על מוזיקה ואסיד ולפסוח על השנה הזאת זה חטא רב-שלבי. אומנם אנו עוסקים במוזיקה הישראלית אך אין ספק שהשפעת פסטיבל וודסטוק וכל הרוק-סטארים ספוגי האסיד (הביטלס, ג'ימי הנדריקס, לד זפלין וכיו"ב) של אותם זמנים החלה לזלוג אל ישראל באותם שנים והראשונים שעלו התדר הזה היו כמובן ג'מעות של מוזיקאים וחובבי מוזיקה. חלקם התחקה אחר השפעת האסיד על המוזיקה והרוקנרול מבלי כלל לנסות את החסד המופלא של הסם הפסיכודלי. חלקם האחר החל לראות אותות המבשרות על האסיד כ"החבר החדש" הנכנס אל המעגלים הבוהמיינים של אנשי תרבות ותקשורת מתל-אביב. כך שבשנת 69 בישראל, נוצר סוג של מצב-ביניים בכל הקשור לאסיד ומוזיקה. לא בדיוק הובן האם הוא משפיע ועוד לא בדיוק כל החבריא המגניבים צרכו אותו. אך מה שכן: סימן לבאות.

אפשר למצוא השפעה מובהקת על הסאונד של להקות קצב ואמנים נושנים נוסח: עוזי והסגנונות, הצ'רצ'ילים, השמנים והרזים או הזוהר השביעי. אותו סאונד החל להשפיע בישראל גם על מוזיקאים סאחים שהיו ידועים ככאלה שפועלים בתלם שירי ארץ ישראל או שאנסונים בעברית למהדרין, למיניהם. אם, למשל, מלבד הגוף הפיזי והנשמה של האדם יש קשר בין המוזיקה של רן אלירן ב-1967 למוזיקה שלו ב-1969, זה מקרי בהחלט. אני נשבע.

בשנה האחרונה לסיקסטיז הצ'אקרה שנפתחה לרן אלירן פתחה לו גם כפתור בחולצה המכופתרת ועל הדרך גם תשוקה לצליל וודסטוקי ספוג כימיקליים וחוש דאחקיונרי נהדר. השפעה נאיבית על סאונד של מוזיקאי שיכול להיות וכלל לא נגע בסם, אלא היה מוקף באנשים כאלה (הרי באותם שנים חבר ללהקת "הזהר השביעי", החבר'ה האלה לגמרי היו בעניינים), וכאמור כאלה יש רבים במוזיקאים הישראלים של אותם השנים. כמו כך, בתוך הז'אנר הזה (שכמעט נופל בין הכיסאות) אפשר לכלול גם מוזיקאים שהגיעו לאחר מכן במרוצת השנים, כמו למשל גרי אקשטיין שבקע אלינו בסוף שנות השבעים ולגמרי הפך גיבור גיטרה פסיכודלי.

באחד משיריו של אקשטיין אפשר למצוא את רוב הסימפטומים שהיו למוזיקאי אשר הושפע מאסיד באותם השנים: ליריקה חולמנית וסוריאליסטית אך עם נגיעה רומנטית, תיאורי טבע וסביבה, פתיח ארוך מהרגיל או לחילופין קצר מהצפוי, גיטרת "מת על וודסטוק", עטיפה עם שריטה של צבע פסיכודלי, סולואים ארוכים, משיכת צלילים כמשיכת מכחול של ציירים באקסטזה, וכמובן רוח הרפרנס הישראלי; מילה או רגע ביצירה אשר מושפע מהתרבות האמריקאית ומדור הפרחים (דוגמת "ביטניק" של אלכסנדרה, התקופה הטריפית של ביטלס על אריק איינשטיין או "סוזי" של אקשטיין שמספק קריצה מאסיבית ל"לוסי בשמיי היהלומים").

מופע שנות ה-70 של האל.אס.די הישראלי
את דור "מצב-ביניים" הזה במוזיקה הישראלית אפשר להגדיר באופן בוטה כמושפע מוזיקלית מתרבות ומסם ה-LSD אך עדיין סאחי לאללה, מין אבטיפוס חנוני לתרבות שלמה, כשל היו ההיפסטרים בתל-אביב בתחילת העשור הנוכחי. הדור הזה נחתם באלבום של זמר וגיטריסט ובסינגל של זמרת שדווקא יצאו בשנה המעצבת ביותר של ה-LSD במוזיקה הישראלית, שנה שבה כבר לחלוטין אפשר היה לראות שהחבריא שם מצאו כיוון. שניהם יצאו בראשית הסבנטיז, אבל ייצגו את אותו דור חמקמק משלהי הסיקסטיז שעוד לא בהכרח ידע על מה הוא מדבר.

"חנטריש 3 ורבע". אלבומו המהפנט אוזניים של דני בן-ישראל שנחל כישלון חרוץ אך אי אפשר להתכחש להשפעתו. בין כל הפרגונים לסם הלאומי (חשיש, אלא מה) ובין כל השמות לשירים ההזויים (לדוג': "כפרה", "שיר אחר", "מחלמתו הסכיזופרנית של אוציק פחנוציק בכסאון רודונבסקי"), מתחבאת לה רצועה מוזיקלית בשם "בנדום קול המסיבות". מדובר ביצירה שמתפרשת על פני 9 דקות, לחלוטין השיר שיכול לתמצת את רוח האל אס די שבאלבום. התקופה הזאת בקריירה של בן-ישראל מהווה שינוי מהותי, לאחר שבתחילת דרכו כונה "אלביס" בחיפה. אין ספק שמדובר באיש לא פשוט בכלל בתקופתו הרחוקה ביותר.

היצירה השנייה שיכולה לסכם את כל דור "מצב הביניים" של השפעת האסיד על המוזיקה הישראלית הוא אחד מהשירים האהובים עלי ביותר, נכון ליום בו נכתבים שורות אלו. "יום משוגע" של טמירה ירדני והקלסיקנים – אם שם זה נשמע לכם מוכר, נא המתינו לסוף הפיסקה - גם הוא, כאמור, מהשנה הראשונה לסבנטיז. מעבר לכל האופי הסוריאליסטי והטריפי שיש בשיר הן מבחינת הטקסט והן מבחינת הקצב, נעשית בו שבירה של המקצב שמאופיינת בעיקר ברוק-מתקדם. מה שהקדים את זמנו במוזיקה הישראלית, ואולי עקב כך זכה להערכה מועטה משום שנשמע תמוהה בייחוד כשמי שמובילה זאת היא למעשה אישה.

בדומה לאלכסנדרה ו"ביטניק", מדובר בתקליטון נדיר ויקר כך שאם עיניכם המפשפשות נתקלות בו תצודו אותו (כל עוד אתם הנכדים של איזה אוליגרך נדיב שמפריש לחשבון הבנק שלכם). אולי עקב ההערכה המועטה לה זכתה היצירה הנפלאה והבועטת הזאת, בחרה ירדני לתלות את המיקרופון והשאיפות האומנותיות לאחר שני תקליטונים בלבד. כמה שנים בודדות לאחר מכן, ב-1973, הקימה יחד עם בעלה דודו ירדני ז"ל את "טדי הפקות" שייצגה אמנים נוספים (שלום חנוך, קורין אלאל, גידי גוב ועוד) והייתה אחראית על הפקות טלוויזיוניות כגון "הקומדי-סטור", "שמש", "הפיג'מות" וגם כאלה משומנות כמו: "כוכב נולד" וצאצאיה.

"הייתה התקופה הזאת בתל-אביב, שכל אחד היה יוצא לרחוב ומספר איזה טריפ היה לו...זה היה משעמם. כמו שלאנשים זרים לא כל כך אכפת מהחלומות הפרטיים שלך...זה היה שעמום איום ונורא...".
- יהודית סולה (מתוך הספר "חומר טוב")

1970: האסיד הופך לצו האופנה בתל-אביב ומוזיקאים וקליקות של אמנים לא רק מתנסים בו, אלא משתמשים בו כדרך קבע, עד כמה שניתן מבחינת רכישה וכמו כן מבחינה נפשית. חבורת "העין השלישית" בתל-אביב היו מודיעים על כך בריש גלי ואף הזמינו קהל למייצגים אומנותיים בהם היו תחת השפעת הסם. מעבר לכך, קשה להאשים שאותו הדבר הפך לשיחת היום בבתי הקפה, במיוחד בגלל שהחבורה שהייתה בעלת תכנית טלוויזיה ("לול") בתקופה בה אין כלל אלטרנטיבות במסך, אלבומיהם היו מופצים בכל האזורים המפותחים במדינה הקטנטנה ומלבד זאת היו גם אייקונים חיים שהיו נחשבים לחבר'ה המגניבים של העיר – היו אלה שאחזו בדגל האל אס די ונופפו בו באותם השנים. חשוב לזכור: מדובר בחבר'ה שחלקם היו נשואים או הורים באותם שנים, אך להבת רוח הנעורים ששכנה בתוכם התפרעה כמו מחול שדים בטקס פגאני. כמו כך, מעצרים על אחזקת חשיש פלפלו את תדמיתם בתקופה שבה נשים גילו את הגלולה ותל אביב נראתה זוהרת יותר מלפניכן.

ואם זה עדיין לא ברור, נבהיר כי מדובר בחבורת "לול". ג'מעה רחבת היקף שמנתה בתוכה אמנים נפלאים שבקלות אפשר לשפוך עליהם את כל הסופרלמנטים הקלישאתיים נוסח "גיבורי תרבות", "נכס צאן ברזל", "מובילי דעת קהל". מוזיקאים כגון אריק איינשטיין, שלום חנוך, שמוליק קראוס, ג'וזי כץ, כמו גם בימאים, משוררים ושחקנים: יהונתן גפן, בועז דוידסון, אורי זוהר (שנטען כי היה המנהיג יחד עם איינשטיין), יענק'לה רוטבליט, תיקי דיין, דן שילון, נשות האמנים, יהודית סלה וכמובן; צבי שיסל אחד. חשוב לציין כי מעבר למי שצוין דלעיל ישנם גם "מעגל חברתי שני" שהקיף את הקבוצה ומנה גם הוא אנשים מתחומים שונים, חלקם היו מתחומים אחרים כמו מסעדנות או רדיו.

לפניכם דוגמית. אנא פיקחו עיניים ואל נא רק תאזינו. הינה הקליפ לשיר "טוב לי". ניתן להבחין עד כמה החבורה הייתה מבין פורצי הדרך גם מבחינה ויזואלית, ולאו דווקא בגלל שפה קולנועית מרשימה וחדשנית, אלא בגלל שבירת הטאבו. אווירה של אורגיה סוריאליסטית על סמים פסיכודליים. כמובן שבישראל השמרנית של אז הסנסציה הייתה מובנת מאליו. (פרט טריוויה: אריק אומנם צועק "את אחת שלי", אך בפעם אחת בבירור טומן "התחת שלי" בכדי לפלרטט עם הדאחקה והחתרנות, דבר שמאוד אפיין את חבורת "לול" וגם קיבל אזכור בסרט "שבלול").

"פתאום היינו כל כך רוחניים...אנחנו, שבאנו מכל מיני משפחות פולניות או ממושבים וקיבוצים נידחים, מוצאים עצמנו מסטולים על גגות, אצל שמוליק...היה רמקול פה ורמקול שם...הפטנט הזה של הסטריאו והחשיש השאיר אותנו בבית...אפילו בתל-אביב".
- בועז דוידזון (מתוך "חומר טוב")

מה שהתחיל כישיבות של חבורת האמנים הזאת על הגג של שמוליק קראוס (יותר נכון בחזקת משפחתו), הפך להאנגים של חשיש ומוזיקה כמו שתיאר דלעיל הבמאי האגדי של סרטי הבורקס בועז דוידסון. אך במהרה נכנסו לגג ואח"כ לישיבות הללו התנסויות בסמים מסוגים שונים, כשהבולט בהשפעתו האומנותית והרוחנית היה דווקא ה-LSD. בספרו הביוגרפי "חומר טוב" (הוצאת דביר, 2002) המשורר והעיתונאי יהונתן גפן מכבס את כל הכביסה המלוכלכת של אותם שנים. על אף התמכרויותיו הרבות, הוא הצטייר כילד הטוב של חבורת לול. בספר זה הוא מתאר את מעלליהם של האייקונים שהיו חלק מהפרלמנט המעורפל הזה. מלבד ההתנסויות בסמים, הדאחקות, האלימות והסיפורים שמאחורי הכותרות הוא מעיד גם על כל מיני הטרדות מיניות ואונסים שעברו נשים שם. אולי בעקבות כך בחרו רבים מהחבורה לנתק קשר עם גפן ולכנות את הספר הזה כחומר צהוב ולא טוב. הינה כמה ציטוטים של גפן מתוך הספר:

"השתמשתי כמעט בכל הסמים שהציעו לי (חוץ מהרואין, ברוך השם!) ותמיד הייתי חזיר שאין לו גבולות...אני לא בטוח, אבל אני חושב שזאת הייתה ג'וזי כץ שהביאה לנו את הטריפ הראשון, וכמה אני שמח שהיה לי טריפ רע ומעולם לא לקחתי את זה יותר. היה לי כל כך רע, שעד היום, כשאני מלקק דבק של שולי מעטפה, אוחזת בי חרדה כשאני נזכר בטעם המתקתק של האל.אס.די הראשון והיחיד שליקקתי...בפעם הזאת, לקחנו את זה במועדון של רפי שאולי. אני זוכר שהינו אמורים 'לשמור אחד על השני', שמוליק קראוס שמר עלי אך אני פחדתי פחד מוות. הייתה סכין משוננת של בשר על שולחן הבר, ואני כל הזמן חשבתי ששמוליק רוצה לתקוע לי אותה בבטן. לילה שלם ישבתי והגנתי על הבטן שלי. אורי שמר על יהודית, ואמר לה שתיקח רק חצי טריפ, אחר כך הלכנו לדירה של אחיו של שמוליק, כל החברים, אני עם הידיים על הבטן, יהודית עם מבט פעור כשל לוסי בשמי רחוב טרומפלדור".
- יהונתן גפן (מתוך "חומר טוב").

משעשע מאוד דווקא כי זה מי שעומד מאחורי "הכבש השישה העשר", אלבום מופת לטף ולמבוגר. אותה יהודית שגפן מדבר עליה היא השחקנית יהודית סולה. מבחינתה של סולה, לטריפ היה וייב אחר לגמרי. מי שהוצב על השמירה עליה היה דווקא אורי זוהר שכיום כבר הספיק לחזור בתשובה. סולה מספרת על מעלליהם הפסיכודליים של החבורה שהייתה ועודנה השראה:

"היה לנו מין מסע כזה...עלינו לגג של צדוק קראוס, ואני זוכרת ששמעתי תופים באוזניים, כמו שיירה שמתקרבת...התקרבתי למעקה, ואני זוכרת שאורי נורא נבהל, כי היו סיפורים על אנשים שלקחו טריפ וניסו לעוף...הוא לקח אותי ביד, הוא אמר לי: 'סולה, את יודעת מה קורה איתך עכשיו? הדם בסך הכול עולה לך לראש, עולה למעלה, זה לא שום דבר, זה רק דם, זה לא יופי ולא כלום".
- יהודית סולה (מתוך "חומר טוב").

אם להיות כן, זה מעורר פליאה עד כמה כל האנשים המשפיעים והמכובדים האלה היו בעבר ראסטות בנשמה וילדי אסיד במחזור הדם שלהם. סקרנים או לא, כיאה לאמנים צעירים וחוקרים, רבים מנכסי צאן הברזל של מדינת ישראל הקטנה, בכל הקשור לתרבות (לרבות קולנוע ומוזיקה), מושתת על אותה חבורה פרועה. המגוחך בדבר הוא שלמרבית מהאנשים אין כלל מושג על הקרחנה הכימיקלית והתודעתית שעברו והתנסו האנשים שהביאו לבתים שלנו את "אסקימו לימון" או "קח לך אישה ובנה לה בית". וכל זה מבלי בכלל להזכיר את "מציצים", אלוהים אדירים. חוץ מזה, האימפקט וההשפעה של חבורת "לול" על אמנים מונחך עד היום ביצירות, אפילו של יוצרים צעירים.

1971: השנה הראשונה של הסבנטיז הייתה כ"כ עוצמתית שנדמה כי היא נמתחה ונמתחה עד שהשתלטה גם על כל שנת 1971. לאחר גל להקות הקצב, השינוי שעברו אמנים שגילמו את יפה הבלורית והתואר בעשור הקודם והפכו למושפעי וודסטוק בנוכחי, וכמובן, איינשטיין החדש והפרחוני וההשפעה של חבורת "לול" והבוהמיינים של תל אביב הפכה ליותר ממה שנחשב מגניב ועכשווי, אלא גם לפורץ דרך מבחינה אומנותית וחברתית.

האל אס די כל כך נטמע חברתית ומוזיקלית שלהקת אוניברסיטת תל-אביב של אותם שנים "סטודניק", תאמינו או לא, הוציאה את אחד מהשירים הכי ישירים בעברית שאי פעם עסקו בסם הזה. השיר, תאמינו או לא 2, דווקא לא תוקף את הסם או מתארו כמשהו לא חינוכי ונורא. מה שמאוד מוזר עקב מסע ההפחדה שניהלו גופים מסוימים בעולם כנגד סמים ועשו זאת גם בעזרת סרטים הוליוודיים ופרסומות. הסינגל, תאמינו או לא 3, אפילו יצא מטעם הסתדרות הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב על גבי תקליטור 7" אינץ' (בהוצאת הד-ארצי) ונחשב למצרך אספנות נדיר ביותר. לא מפתיע.

באותה שנה יצא אלבום מונומנטלי ששינה את פני החוקים במוזיקה הישראלית בכלל ובתחום ההפקה בפרט, שהייתה עד לפני כן מאוד צנועה ומשתרכת כמלווה אחר המוזיקאי עצמו ולא ככלי ביטוי נוסף. מדובר על אלבומו הראשון של הווירטואוז שלמה גרוניך, "למה לא סיפרת לי!?". האלבום מכיל טקסטים פרי עטו של גרוניך בצד שירי משוררים, כפי שנוהג לעשות גם היום ביצירתו. באתרו הרשמי של גרוניך ניתן למצוא את ההסבר הבא: "שמו של התקליט הוא ציטוט מדבריו של גרוניך, שנשמעים בסוף הקטע האינסטרומנטלי הנושא את שם האלבום. גרוניך מלין על הטכנאי, שהקליט את ההתפרעות הפסיכדלית של גרוניך בלא ידיעתו והסכמתו. הנגינה והבכי השזורים של גרוניך נובעים ממה שהוגדר על ידו בראיונות בתקופה מאוחרת יותר כטריפ רע של LSD".

באותה תקופה המחקר המדעי ביחס להשפעותיו הקשות של הסם לא היה מפותח והוא נתפש כסם פלא המעודד יצירה אומנותית, בעיקר בעקבות האימג' האמריקאי שהקנה לו הילה רבה. קשה לחשוב על דוגמה אחרת ביצירה הישראלית, עד לאותה תקופה וגם כמה עשורים אחריה, ליצירה כה ספונטנית ובלתי מודעת לעצמה כקטע זה. הנועזות של גרוניך מצאה ביטוי לאו דווקא ביצירה הבלתי-מודעת, אלא בבחירתו להשאיר קטע זה באלבום, במקום שירים "קונבנציונליים" יותר.

"במשך שנים לאחר הקלטת האלבום לא יכולתי להאזין לו, במיוחד בגלל הקטע הזה שמסיים את התקליט. באולפן ישב לצדי בזמן ההקלטה חברי מ'הדסים', רוני בראון (שהוא זה אומר בסוף הקטע, כשאני ממר בבכי עם הראש למקלדת, "Stop"). קטע שכולו מאולתר בהשפעת סמים פסיכודליים. יוצאים ממני קטעי צחוק ובכי בפרצים פתאומיים ומתחלפים. הומור ודיכאון, תיאטרליות וזעקות שבר, בסוף הקטע אני צועק "Fuck" הרבה פעמים. במילה הזאת הפכנו את הסרט (וזה נשמע "קא-פ"). אני זוכר שהייתה התנגדות מצד חברת התקליטים לצרף קטע זה, אבל לא ויתרתי. ב'מלחמתי' עזר לי צביקה כגן, המפיק בפועל של האלבום הזה, שבזכותו האלבום הוקלט".
- שלמה גרוניך (מתוך ההוצאה המחודשת של התקליט)

משהו משתנה (וזה לא בראש שלי)
בהמשך הסבנטיז יצאו כמה אלבומים מרשימים המושפעים מהפסיכדליה שהניב לעולם האל.אס.די. ובהם אפשר למצוא את "סוף עונת התפוזים" (1976) של תמוז, גרי אקשטיין שהוזכר דלעיל ועוד. למרות זאת, הקרחניסטים היוצרים החלו להתעייף ואט אט זנחו את סם זה לטובת פיכחות או חשיש ואלכוהול. גם חבורת "לול", גם בשיחות החולין של תל-אביב. והינה, פוף! חלף לו עוד עשר. ומגיע המספר המוזר הזה: 80. כריות כתפיים. תספורות משומנות. מכונות עשן. סמים הרסניים. גזוז. איפור גרוטסקי. שינקין. מבלי הודעה מוקדמת או הכנה מראש, מבלי לתת שניה אחת, שניה, לצורך עיכול.

שנות השמונים במוזיקה הישראלית לא כיבדו את האל אס די. גם המוזיקאים שיצרו בהשפעתו בשנים שלפניכן היו רחוקים שנות-אור ממנו כשהגיע העשור התמוה הזה. היחידים שעוד איכשהו נקשרו לסם הזה היו מוזיקאים בודדים מהרוק הישראלי שהחלו להתנסות בעולם הסינתיסייזרים והצלילים האלקטרוניים, בעיקר בעקבות גיחה לאירופה הקרירה בניסיון להכרה בינלאומית.

בניגוד לסבנטיז או לסוף הסיקסטיז, אף אחד מהם לא נפנף בגאות בכך שהתנסה או צרך את הסם הפסיכודלי, לא פצו פיהם בראיונות (גם לא בתור התענגות רטרוספקטיבית) וניראה כי מבחינתם זה לא היה חלק מכונן בקריירה או בשינוי התודעה שלהם, להפך, דווקא סמים אחרים בהם התנסו (כגון הירואין, קוקאין או אופיום) יותר השפיעו עליהם. מי ששמם עוד איכשהו נקשר, בדרך עקיפה ורגעית או מאוד מעוקלת, עם הסם הזה היו סולן "להקה רטורית" וגיטריסט להקת "אהוד בנאי והפליטים" - יוסי אלפנט - במהלך שהותו באמסטרדם ובניו-יורק, מה שמוזכר אח"כ בספר "נערתו" של נילי לנדסמן אשר כותבת על דמות בדויה בשם בוקי שמושפעת מדמותו של אלפנט אשר הכירה בסוף חייו.

חוץ מזה, גם חברי "מינימל קומפקט" (ברי סחרוף, מלכה שפיגל, רמי פורטיס, סמי בירנבוך) בתקופתם הפרועה כלהקת ניו-וייב באירופה הוזכרו לא פעם לצד המילה "טריפים", על אף כי נודעו יותר בקרבתם לסם הקוקאין לאחר שסחרוף נכנס אל בית הכלא בישראל. אחד מהאלבומים היותר מפוספסים באינדי הישראלי הוא "ראש בלטה" של מלכה שפיגל, חברת מינימל קומפקט, אשר הוציאה את אלבום זה באיחור של עשור, ב-1995. מעבר לאווירת הטריפ שבאלבום, הטקסטים השזורים בצלילים האלקטרונים הניסיוניים מצלחים לנוע על קו התפר שבין מציאות לבדיה ומעניקים גוון נשי לטריפ האל.אס.די.

1982: היצירה המוזיקלית הישראלית היפה ביותר בהקשר האל.אס.די בעשור המקולל אך המגנוב הזה, שנות ה-80, שייכת דווקא לטקסטים שנכתבו הרבה לפניכן. מדובר באלבום המופת של אילן וירצברג ושמעון גלבץ "בציר טוב". אווירת האל.אס.די באלבום הנ"ל מגיעה דווקא מכיוון הטקסטים. כולם, למעשה, נכתבו תחת תודעתה ועטה של המשוררת יונה וולך. מרביתם נוצרו בתקופה מוקדמת יותר בו התנסתה באל אס די עקב טיפול מפוכח ברפואת הנפש שלקחה בו חלק.

תהליך ההקלטות היה ממושך לאחר שאיש לא תמך בפרויקט "בציר טוב" וההקלטות נעשו באולפני "טריטון" תמורת עבודות מוזיקליות. אף חברת תקליטים בישראל לא התלהבה לשחרר את האלבום הנ"ל (ככל הנראה בעקבות תוכנם המיני וההזוי של שירי יונה וולך), ורק כאשר התגייסו לעזרה כמה אנשי מפתח: המפיק אשר ביטנסקי ואנשי תקשורת כגון יואב קוטנר ועמוס אורן, הצליחו לשכנע את חברת סי בי אס (היום אן אמ סי) לתמוך בפרויקט.

ההבדל שבין להיות בלופ ללהיות פלופ
1995: בזמן שבשקט בשקט ביערות התקיימו מסיבות סגידה לאל אס די ולמוזיקת הטראנס, בימים בהם אף אחד לא האמין כי הדבר הזה יהפוך להפקות ענק ולפסטיבלים (ואף לאחת מסמלי ההיכר של מדינת ישראל), במוזיקה הישראלית ובעיקר ברוק החלו להזכיר את האל אס די והדלקות כדבר לא חיובי ומצלק. כמו רוב הדברים בישראל, גם זה הגיע באיחור לא-קל, בייחוד כשהסם עלה לתודעה הכלל ציבורית עוד בתחילת הסבנטיז (וכפי שכבר הוזכר, בחוגים מסוימים עוד בשנות ה-60).

אחד מהדוגמאות הבולטות לכך הוא הרצועה הנסתרת שבאלבום "מציאות נפרדת" של היהודים. לאחר סיום האלבום סולן הלהקה מתחיל לשיר אילוסטרציה לקלישאה הקלאסית של בחורה מבית טוב אשר התפלפה מטריפ. "היא אומרת הסמים הם לקחו לי את הכוח", זה רק מאחת מהשורות הדביקות של השיר. הטקסט נופל לקלישאה ההרסנית עוד יותר כאשר בסוף ישנה רמיזה לאשפוז בו היא נמצאת בהווה. וכמובן הכותרת, שאיך לא, מאשימה את האסיד בכך: "ג'קי טריפ".

ב-1996 גם אהוד הבנאי מצטרף למשוואה המאוכזבת מהאל אס די ונגזרותיו. בשיר "סרט רץ" (מתוך האלבום "עוד מעט") אשר שמו מבצע משחק מילים עם אומנות הקולנוע והניחוח האמריקאי לבין הסם הפסיכודלי ואחד מכינויו. מילות השיר דווקא מגיעות מנקודה יותר בוגרת מאשר בשיר של להקת היהודים. הנקודה ממנה צופה דובר השיר היא רטרוספקטיבה מזלזלת על תקופה יותר צעירה, ובתוך כל זה מגיעה שורה אחת שנוחתת על האוזן כמו גונג מעורר וצורם של כאפה מצלצלת: "חלום אמריקאי בגווניי LSD".

1998 היתה אולי השנה היפה ביותר שידעה האל אס די במחוזות ארץ זוועת חלב ודבש. בימים כאלה, בהם לקחת אסיד במסיבת טבע נראה כמשהו מאוד בנאלי ואפילו די סאחי בנוף הישראלי, אנחנו לוקחים זאת כמובן מאליו מבלי לעצור לרגע אחד ולתהות איך כל זה קרה.

תחילת שנות ה-90 פיזרו בשקט תת-קרקעי את בשורות האסיד אל הפרברים, היערות, קיבוצים ויישובי הדרום. גם חיפה ואזור הקריות נכללו שם והולידו אמני טראנס (ולאחר מכן גם דאבסטפ) בולטים בתוך הסצנה הכלל עולמית כגון Infected Mushroom, Astrix, Bliss וכיו"ב. כמו כך, רוב הטראקים הפרימיטיביים דאז וגם שמות הדי ג'איים וההרכבים הזכירו באיזשהו אופן את הסם הנ"ל, למשל הדוגמה הקלאסית החביבה: "Arsim On Asid".

מסיבות טבע המוניות החלו לשטוף את ישראל מאמצע שנות ה-90. משטרת ישראל אסרה על קיום "מסיבות טבע" או מסיבות בהן התנגנה "מוזיקת טראנס", אף במועדונים ברחבי הארץ ובפסטיבלים. בתאריך ה-09/07/1998 התקיימה בכיכר רבין בת"א ההפגנה הגדולה ביותר שהתקיימה בישראל אי פעם בעקבות מוזיקה. כל זה קרה בעקבות תסכול שהצטבר אצל קהל הבליינים אל מול רשויות החוק שנהגו באופן קבוע לעצור בליינים צעירים, לסגור מסיבות ואירועים הקשורים לטראנס ברחבי הארץ. באירוע רקדו כ-40,000 אנשים, יש הטוענים כי 60,000, במין אורגזמת אסיד בלב האורבניות, אל מול משרדי עיריית תל-אביב אשר ספגה את כל החשמל והקיקים הפרימיטיביים שהיו אז בטראנס. בשורה תחתונה: המאבק צלח.

"הייתי בגראס, הייתי באל אס די, היום אני בבירה ויש תקופות שאני בלי כלום"
- גלעד כהנא.

1999: "משוחח עם כיסא", בעיטת הפתיחה של הג'ירפות, יוצא לאור. האלבום הואשם בשנותיו הראשונות בהתנשאות, קלילות יתר, תל אביביות וקווים לפסאודו-אינטלקטואליות, אך שנים מאוחר יותר, כשהאלבום וחברי ההרכב ניצחו כל מימרה קוטלת נגדם, כהנא טען כנגד אותן האשמות שהוא כתב טקסטים פשוטים וישירים לגמרי. הוא פשוט עשה המון אסיד תוך כדי.

האלבום הפך להיות למאנצ'יז של סטלנים. הם זללו אותו בהודו, בתל-אביב והיכן שלא התבצרו בו. בנוסף לכך, גם לאחר שחדל לעשות סם זה, כהנא המשיך לתאר תחושות פסיכדליות של טריפים ביצירותיו, בראיונות אשר קיים ואף בטקסטים שונים מתוך הספרים אשר פרסם, כגון "גן עדן" מתוך הספר "תכנון להתאוששות מאסון".

קרטון על הלשון
2003: ארבע שנים לאחר מכן, בעוד האסיד נשאר במחוזות הטראנס־הודו, נחת בישראל להיט ההיפ הופ הגרובי "גבי ודבי" של להקת הדג נחש. האלבום "לזוז" יצא בסנכרון מושלם מדויק להפליא עם פתיחתו של ערוץ המוזיקה הישראלי 24, ובאותם ימים תמימים וראשוניים של הערוץ אשר היה צמא לחומרים, הקליפ הבועט של "גבי ודבי" התקבל בברכה וחצה את פירמידת הגילאים של הקהל על אף התוכן הקשה שמוטח בו. בשיר זה, הפאנץ'-ליין הזכור ביותר הוא לא פחות מ-"הרצל שם לו קרטון על הלשון ואמר; 'אם תרצו אין זו אגדה'".

בקליפ האנימציה אף ניתן לראות אילוסטרציה מרהיבה לסיטואציה בה חוזה המדינה נדלק מקרטון ספוג אסיד ואף נוסע באופניים בצורה המזכירה את הפרוטרט המפורסם של נסיעת האופניים של אבי הסם – ד"ר אלברט הופמן – לאחר שדיווש חזרה אל ביתו בתום טעימתו הראשונה מהסם. מאז חוגגים ברחבי העולם את "יום האופניים" הבינלאומי ואף קרטונים ובולים רבים הספוגים באסיד נמכרים כשעל חזיתם התמונה הזאת.

בעשור הנוכחי, מ-2010 והילך, מלבד כל מיני מיני-אזכורים לסם הפסיכודלי בטקסטים של ראפרים וטראפרים צעירים, ניתן למצוא באינדי הישראלי כמה הרכבים שנראה כי מונעים ע"י זרם החשמל של הסם הזה, גם אם זה בסה"כ הוייב שלו ותו לא. אפשר לראות זאת בבירור בהרכב הרוק Inga Dingo בהנהגתו של דורון בוטניק (בעיקר בתחילת דרכם וגלגולם הראשון), שמביאים לידי ביטוי את השפעת האסיד גם בהיבט הטקסטואלי וגם בהיבט המוזיקלי. גם Tiny Fingers, ההרכב של הגיטריסט אורן בן דוד (יוצא הגלגול הראשון של Inga Dingo) וגל הלהקות האינסטרומנטלי שאני נוהג לכנות "פוסט-טאטרן", כשהבולטת ביותר בכך היא Alaska Snack Time. השפעת האסיד ניכרת בעיקר באינדי-רוק. בין אם זה להקות שמייבאות לארצנו את האסיד-רוק תוך כדי פיוז'ן עם ז'אנרים אחרים, למשל הלהקה החיפאית 3421, או מתוך השפעה ברורה לרוק הפסיכדלי של הסבנטיז בארה"ב ולתור הזהב של הפסיכודליה בטורקיה, לדוג': Ouzo Bazooka.

בתוך כל הניים-דרופינג הזה חשוב להתעכב על להקות כמו לטאות הענק מכוכב הניבירו ו- The Great Machine אשר מעבר להיותם מושפעים מסוגים שונים של רוק פסיכדלי (בין אם זה ספייס-רוק, פרוגרסיב או סטונר) מאופיינים גם בצד ויזואלי חזק שנראה כי תמיד נוטף מאסיד כאילו היה המרכיב הכימי הזה חבוי בכל טיפת זיעה אשר ניגרת ממצחם. זה הפך לשפת המבע הויזואלי של ההרכבים האלה, שלא מביישים את הפירמה.

לאחים עומר ואבירן חביב (מ-The Great Machine) הייתה עד לא מזמן גם סופר-גרופ רחב משתתפים ששמו היה לא אחר מ: "Acid Moon And The Pregnant Sun". הסופר-גרופ הזה הכיל ממיטב להקות הרוק באינדי: גרייט מאשין, המסך הלבן, חיה מילר, ILLY, Electric Zoo ועוד רבים. שמם הוא אולי הדבר הקשוח ביותר שהיה במוזיקה הישראלית בהקשר האל אס די, מלבד סצנת הטראנס, ומבהיר את האג'נדה הכימיקלית והמוזיקלית הברורה (ובאותה מידה גם לא ברורה) שלהם. השמועות טוענות כי ההרכב המפוקפק התפרק בתוך שיחת פייסבוק שהתרחשה בתוך סטטוס של אחד מחברי הלהקה, עקב הברזתו של המתופף סתיו בן-שחר. למרות זאת, ניתן להשיג מרצ'נדייז פסיכדלי שלהם עד היום.

כך או אחרת, מי שהביא בעשור האחרון את היציאה הכי מתעמקת בהשפעת סגולות הסם הזה; ויתרתי. לא רק שהם היו ישירים יותר מאחרים בעניין הזה, לא רק שהספיקו להתפרק בעוד האינדי עמד על מפתן המיינסטרים בישראל, שימו לב גם לקליפ הממחיש ויזואלית את הבלבול הטמון בשם השיר "מאז שעשיתי אסיד אני לא מבדיל בין אמא לאבא". אנחנו מתגעגעים.

מה הלאה?
איך ממשיכים מכאן? זאת שאלה נהדרת. מעבר להשפעות על הסאונד של המוזיקה הישראלית או שימוש מוצהר או לא מוצהר של אל אס די ע"י אומנים, בין אם גיבורי תרבות או מהשוליים, ישנם גם אספקטים נוספים למאמר הזה. זה מעניין מאוד שאומן שנתפס כמיינסטרים ושיריו בעלי טעם ישראלי נושן, כמו שלמה גרוניך, היה למעשה ילד אסיד פרוע. כמוהו ישנם עוד, בין אם זה חבורת לול או מוזיקאים אחרים, וזה מבלי לדבר כלל על פלטפורמות אחרות של אמנות. ההשפעה של האל.אס.די על המוזיקה הישראלית יצרה להיטים גדולים שכולם שרו יחדיו, מהקרחניסט הפרוע ביותר ועד הסאחים הנצחיים שבנינו. ולא, זה לא רק משום שכוחה של המוזיקה הוא לקרב בין קצוות. אלא זה יותר פועל על עיקרון של ניגוד שמזין אחד את האחר, יין ויאנג. הרי הסם הקשוח הזה, דווקא בישראל הקטנה שלנו, ייצר הרבה מעבר לשלאגרים ואלבומים נהדרים.

האל.אס.די פתח בארצנו דלתות תודעה לאמנים שיכול להיות מאוד וללא ההתנסויות הללו לא היו מתעצבים כפי שהם היום. זה מאוד גרנדיוזי להגיד זאת, ומאוד מחמיא לסם הזה, אך כמובן שצריך לקחת בשיקול גם מאורעות משמעותיים בחיים האישיים, דינמיקה עם אנשים, סביבה גיאוגרפית וכ'ו. מדוע זה הריח שמדיפים שורות אלו במאמר? מכיוון שאפשר לראות בבירור השפעה חיובית כשמציבים בדיעבד את הכרוניקה והשתלשלות האירועים במוזיקה הישראלית.

היפה באל אס די בניגוד לסמים אחרים הוא שלהתמכר אליו מאוד קשה בעיקר משום שמעטים האנשים שמסוגלים לצרוך אותו פעם אחר פעם בתדירות גבוהה. הנפש והגוף זקוקים למנוחה. לכן, רוב האמנים שאכן צרכו או התנסו בסם הנ"ל לא הצטלבו לרגע עם האימאג' של הנרקומן הסרוח. מי ייתן והמוזיקה הישראלית תמשיך לתת אינטרפרטציה לסם האל.אס.די בצורות שונות התואמות לרוח התקופה. בסופו של דבר; מדובר באחד מהסמים הכי מוזיקליים שקיימים. הוא יכול להיות מאוד פופי, אלקטרוני ובועט או רוקנרול מחוספס. הוא יכול להיות עם סאונד מתוק וחלומי או לחילופין סיוט מתודי.

זה סם שמפשט את הגלקסיה כאילו העולם היה בובת בבושקה אחת גדולה שזה עתה נפתחה, ומאידך, זה סם שגם עוזר לך לעשות אנליזות לכל דבר קטן ובעיקר לאני הפנימי. אין ספק כי יש סכנה בדבר ורצוי כמה שפחות להתקרב לחומרים מהסוגים הללו ואנו לא ממליצים עליהם. אך יחד עם זאת, לא יזיק לאנשים המתעסקים במחקרים פילוסופיים מכל סוג שהוא, מוזיקלי או רוחני, להבין את הראש של מי שזה עתה הלך במסע האל.אס.די. הרי, אמנים מצליחים לגעת בלבבות של אנשים כאשר הם עולים על תדר מסוים שהחברה משדרת באותו הרגע, בין אם זה רגש אינדיבידואלי או סיטואציה קולקטיבית.

"אנשים חושבים שהם חווים חוויות חוץ-גופניות, ואילו האמת היא שרוב הזמן הם חווים חוויות פנים-גופניות".
- גלעד כהנא ("מתכון להתאוששות מאסון")