מפגש בין מפיק צעיר מדטרויט ומכונת סימפולים מיפן שינה לעד את עולם ההיפ הופ. לרגל יום דילה, מתן שרון אוהב את האיש ואת המכונה
מתופף להקת הרוטס האגדי קווסטלאב אוהב לספר על הרגע שבו חזה בהבזק גאונות טהור של ג'יי דילה. בערך לכל ראפר שעבד איתו יש סיפור שכזה - איזה ביט קסום שדילה תפר עם סמפול מבריק, בס מתעתע או תופים מטלטלים. אבל הסיפור של קווסטלאב, מספר סיפורים נפלא שעבד עם דילה במשך שנים ומפיק נהדר בפני עצמו, ממחיש באופן המדויק ביותר מדוע דילה היה מפיק הגדול מכולם.
שנת 1999. סופת שלגים סגרה את שדה התעופה בדטרויט ואילצה את קווסטלאב להישאר לישון על הספה דילה. באותו הזמן השניים עבדו על אלבום המופת של קומון,"Like Water for Chocolate", אבל השעה כבר היתה מאוחרת ואין טעם להמשיך לעבוד כשכל כך מושלג בחוץ. בזמן שקווסט נמעך מול הטלוויזיה, ג'יי דילה התיישב מול ה-MPC3000 האהוב שלו, והחל להתאמן. הוא לקח תקליט של רוי איירס והתחיל לשחק.
השיר שדילה בחר היה "Ain't Got Time", קטע שסומפל בעבר על ידי המפיק האגדי פיט רוק, אולי ההשפעה המוזיקלית הכי גדולה על דילה. הברייק שפיט רוק השתמש בו לאאוטרו נלקח מהשנייה ה-36 של השיר, וכפי שמסביר קווסטלאב, אין זה מקריות. כשמפיקים סורקים שיר לסימפולים, הם מחפשים את הברייק הנקי, החלק שנטול משירת הזמר. אבל לא ג'יי דילה.
במהלך אותו לילה מושלג קווסטלאב שמע לפתע את קריאות ההתלהבות של דילה מהחדר השני ובא לראות את הפלא - המפיק המחונן גזר משירו של רוי איירס 15 חתיכות שונות, חצאי שניות שבהם קולו של הזמר הנפלא לא נוכח, והדביק אותם חזרה באופן ידני. הביט שהרכיב במו ידיו, בו במקום, נשמע הומוגני לחלוטין. התופים התרסקו יחדיו, הפסנתר התפורר למלודיה חדשה לחלוטין והגרוב איכשהו נשאר ואף הוגבר. לרבות הימים הביט הגיע במקריות לידיהם של הצמד בלאקסטאר (מוס דף וטאליב קוואלי) והפך לשיר יפהפה. בזמן שקווסט צופה בדילה מכה בפדים של ה-MPC הוא עמד שם נדהם. "אלוהים אדירים, הדוד הזה הוא כמו ג'יזס קרייס", חשב לעצמו, "אני צופה בנס".
דילה באמת היה בן אלוהים על ה-MPC. זה היה הנשק שלו, איבר מגופו. מכונת הסימפולים הזו הכירה את ג'יימס דווייט יאנסי יותר טוב מכל אדם בעולם הזה. מהיום בו החל להפיק מוזיקה ועד יום מותו, סך הכל 13 שנים בניהם, המכונה הזו ליוותה אותו. הוא הצליח להוציא ממנה פונקציות שאפילו היא לא ידעה שמסתתרות בה, והיא בתמורה נתנה לו להפיץ את המתנה המוזיקלית שלו לעולם. חיבור כמעט מיסטי בין ילד שחור ורזה מדטרויט לבין מכשיר סימפולים מיפן. סיפור אהבה מהאגדות בין אדם למכונה.
ה-MPC אגדי בז'אנר ההיפ הופ לפחות כמו דילה עצמו. המכשיר הראשון, ה-MPC60, יצא בשיא תור הזהב המקורי של ההיפ הופ, בשנת 1988, והיה הסאמפלר האולטימטיבי לאותו הזמן. מפיקים שעד אז השתמשו במכונות סימפול מיושנות יותר יכלו לפתע לסמפל קטעים ארוכים יותר (13.1 עד 26.2 שניות) באיכות גבוהה יותר ואף לדייק את מרקם הסאונד שלהם. אבל מעבר לאיכויות הטכניות, הקסם של ה-MPC טמון בעיצוב הפשוט להפליא שלו. 16 פדים (4x4) מרובעים בכיסוי גומי שהחליפו את הקלידים בתור מרכז השליטה על כלי הסימפול. לצדם ידית מסתובבת וכמה כפתורים שונים מתחת למסך לד ירקרק, וזהו.
חלק נכבד משירי ההיפ הופ האהובים עליכם הופקו בעזרת המכשיר הפשוט הזה. קיו טיפ, ד"ר דרה, די ג'יי פריימיר ופיט רוק עדיין מוכנים להישבע בשמו. האימיג' של חפרן תקליטים רכון מעל למכשיר הפך למיתולוגי וניתן לראות בו אחראי מרכזי בעיצוב צליל הבום-באפ של ההיפ הופ בשנות ה-90. שיטת העבודה של המכשיר, שכללה חיתוך סימפולים לרסיסים ועיצובם מחדש ברמת הסאונד והקצב, השפיע על דורות שלמים של מפיקים וראפרים. מי שהיה בהופעתו של קנייה ווסט בישראל לא ישכח לעולם את הראפר-מפיק עומד לבדו עם MPC על הבמה ובונה מול עיניהם המשתאות את הביט המהפנט של "Runaway".
גם קניה ווסט מודה שמה שדילה עשה על ה-MPC הוא לא יצליח בעוד עידנים. אלוהים יודע שהוא ניסה. האלבום "Finding Forever" שהפיק ווסט עבור קומון הוא כולו חיקוי של/מחווה לג'יי דילה. טכניקות ההפקה הרבות שהוא פיתח על ה-MPC, כמו תופים מפוזרים, בס בתדרים נמוכים לחלוטין או ביטים שמדלגים בין מקצבים, הפכו לצליל החם של אותה התקופה וחלחלו לממשיכי דרכו ממגוון ענק של ז'אנרים. יש מתופפי מטאל שעדיין מנסים לחקות את התבניות הקסומות שלו. אם תרצו בעצמכם לחקות את הסאונד הזה, יש מדריכים רבים ביוטיוב שמסבירים טוב מאוד איך תוכלו ליצור ביטים בסגנון דילה, אבל זה בחיים לא יהיה דילה.
דילה דבק ב-MPC3000 שיצא ב-1994 גם כשיצאו דגמים מתקדמים יותר, כאילו שמתממשקים עם תוכנות מחשב ועושות את העבודה לדיגיטלית לחלוטין, קלה בהרבה למניפולציות ושליטה. אבל הוא אהב את המגבלות של דגם ה-3000 והשתמש בהן כדי לאתגר את עצמו, בכך יוצר את אותן תרגילים מכושפים ליצירת ביט. מה זאת אומרת תרגילים מכושפים? רק שמעו מה הוא עשה בסימפול המבריק של השיר "Players" של להקתו סלאם וויליג'.
יש בביט הזה הרבה דברים יפים מאוד. מחיאות הכפיים הרפטטיביות, ההרמוניות הקוליות שכמעט לא נשמעות ברקע, שקשוק התופים ברקע שהפכו לאחד מסימני ההיכר שלו. כולם מספקים את הקרקע לשיר מעניין על למה כל אחד מנסה להיות Player. העניין הוא, שהסמפול הרפטטיבי שקורא בשם השיר לכל אורכו בכלל לא אומר Player. השיר המקורי, של להקת האקפלה סינגרז אנלימיטד, נקרא בכלל "Clair". כן, הם אומרים קלייר שם ברקע. אבל בעזרת האטת הסימפול, ירידת טון קלה וחיתוך נכון הוא שם בפיהם מילים, ולרגע לא שמתם לב שמשהו כאן מוזר. תעלול פשוט ברמת ג'דיי מיינד טריק.
הייחוד של דילה לא התבטא רק במה הוא עושה, אלא גם במה שהוא בוחר לא לעשות. אחד הפיצ'רים האהובים ביותר ב-MPC היה הקוונטיזציה (כימות) – כלי שמאפשר להצמיד את התופים למקומם ובכך לשמור על מקצב קבוע. המפיק יכול להכות בפדים על פי הקצב שהוא יחליט, והמכונה כבר תתקן את טעויות האנוש ברמת חלקיקי השנייה. דילה לא אהב אותו. הוא כיבה את הפיצ'ר ונתן לטעויות להפוך למאפיין מוזיקלי. התופים שלו תמיד היו משוחררים, מפוזרים ועדיין מדויקים להפליא. קווסטלאב סיפר שבפעם הראשונה ששמע את התופים של דילה הוא הרגיש כאילו הם מנוגנים על ידי ילד שיכור בן 3. "מותר לעשות את זה?" שאל את עצמו. עבורו, ועבור רבים, התופים האלה היו רגע משנה חיים.
דילה הכין ביטים עד יום מותו. הוא עבד על אלבום האחרון של חייו, "Donuts", ממיטתו בבית החולים. ה-MPC3000 שלו נמצא כיום בוושינגטון די.סי, במוזיאון הלאומי להיסטוריה אפרו-אמריקאית. ביחד הם עשו היסטוריה. בריאיון האחרון שנערך איתו, ופורסם במגזין סקראצ' כמה ימים לפני מותו, הוא אישש שמועה שרצה כבר אז – דילה מעולם לא קרא את מדריך ההפעלה של ה-MPC.
במקום לבוא אליו כמקצוען, הוא פשוט ניגש כמו ילד לצעצוע חדש, מגלה בעצמו את כל הסודות ולא נותן לשום מחסום לעצור אותו. בכך הוא הפך את המכשיר הרובוטי למשהו חי, כזה שמרשה לעצמו להישמע כאילו יש בו טעויות. באותו הריאיון דילה סיפר איך הוא מאזין למוזיקה בחיפוש אחר סימפולים: "כשאני שומע טעויות בתקליטים זה מלהיב אותי. כאילו דאמן, המתופף פספס את הביט בשיט הזה. הגיטרה יצא מכיוון לשנייה. אני מנסה טיפה לעשות את זה במוזיקה שלי". ה-MPC אפשר לג'יי דילה לטעות בדיוק כמו שצריך ובכך להפוך לאגדה מוזיקלית אמתית. וזה, כבר ממש לא טעות.