גם אם כולנו ידענו שזה קורה, קשה להתמודד עם התבגרות של תרבות שמקדשת את הנעורים. נמרוד רותם מהרהר בעבר אבל אופטימי לעתידו של סמל הסטטוס המשתנה שהוא הפאנק

כמה מחבריי הטובים הם חלק פעיל מתרבות הפאנק כבר שנים. על אף המאמץ מצידי להשקיף מהצד באופן אנתרופולוגי ככל האפשר כלפי שקרוב אלי, קשה להתעלם מהסיזיפיות הגדולה שכרוחה בלבחור דרך חיים כזו קשה ולא מתגמלת. עליך להיות בעל אופי מסוים למדי כדי לקיים דבר שכזה. תרבות הפאנק בארץ סבלה מכל קושי ומכשול אפשריים שתרבות שוליים יכולה לסבול מהם: סכסוכים פנימיים, עוני וחוסר רווחיות, קהל מצומצם וחוסר בדור צעיר שיצמח מלמטה וייקח את המושכות. ובכל זאת, נדמה לי שחשוב לבחון את הפאנק הישראלי כסמל סטטוס משתנה.

מסע בזמן והגנה עצמית
הדיכוטומיה שנוצרה בפאנק מעניינת מאד. אם נלך אחורה בזמן נגיד 18 שנה, כל הדרך לסוף המילניום הקודם, נזכר באינספור להקות, הופעות, פסטיבלים, נקשיות למיניהם (על שם המוסד שנבנה סביב איש אחד בשם ערן נקש) ואינטריגות משולהבות של תשוקה וזעם בלתי מתפשרים. אנשים ״יצאו מהארון״ והפכו לפאנקיסטים, פריטי לבוש ואופנה עם סמלי סטטוס, סגנונות ציור מוסכמים וגלאם שהיו מעוררי קנאה עבור מי שלא היה חלק מהדבר הזה.

9 שנים קדימה, אל עבר 2008, נגלה שהחזקים שרדו, עוד פרצופים חדשים הגיעו, ועל אף שעתה מדובר בהיקפים יותר קטנים, זו עדיין בחברה מגובשת וסגורה שעוסקת בלכלכל את עצמה ואת בניה, ובמידה מסוימת גם להגן עליהם מפני התמורות שהביאה עמה רוח התקופה (היפסטרים, דאבסטפ, רטרו שנות ה-80 וכו). ופתאום אתה שומע על דמויות עוצמתיות שנגוזו להן. זה הלך לעבוד בהייטק, זאת עכשיו יוצאת עם מישהו מסיפור אחר אז היא הורידה את הספטום ושטפה את השיער מהצבע, זה התחיל לעבוד בהוט ועזב את הלהקה שהוא ניגן בה.

בשנת 2018 אני מוצא אותם, שועלים שבעי קרבות, מיושבים הרבה יותר בחייהם ובדעתם, מתפרנסים, יוצרים ומבט שקט ושליו בעיניהם. הבגרות הגיעה ולא ניתן היה לעצור את זה. משהו קרה. את הזעם, הקללות והצרחות הקאנוניות שליוו סופר גרופ מקומיות כמו ״בוא לבר״, ״הפוסי של לוסי״ ו״קוקו בלוף והיתושים״, החליפו יוגה, עבודה קבועה ועולמות תוכן קרובים שלרגע התכתבו עם התרבות אבל מאז העקומות התרחקו זו מזו. לעתים גם הקמת משפחה.

בוא לבר - זוכר ת'ימים

לעתים אלו עסקי המוזיקה שמפרנסים אותם ומצריכים אותם להיות פתוחים יותר לקהל הרחב, לעתים ניתן לגלות שחלקם ירדו בשקט למחתרת ומשם הם ממשיכים לקיים ולהתקיים ולעתים זו טראומה לאומית, דוגמת הירצחו של עמרי גולדין ז״ל בפיגוע טרור שמחברת את להקת ״הפוסי של לוסי״ לעם או לשקט שבאדמה ומצמיחה אותה בחזרה דווקא כצמח אחר.

הקוצים שהתקהו
בסרט הדוקומנטרי ״חצוצרות יריחו״ שיצא ב-2004 ועסק בסצנת הפאנק דאז אנחנו פוגשים בפאנק ככלי נשק טעון ומשומן, כלי שמשמש כלוחמה פסיכולוגית של צעירים חדי לשון ואוזן עד כדי כך שהוא זוכה להשוואה לסיפור המקראי בו נעשה לראשונה שימוש בלוחמה פסיכולוגית. כמו בסרט כך בחיים, המוטיבציה של הדמויות מורכבת מטראומה אישית וההנגדה יכולה לבוא גם כטראומה קולקטיבית. מישהו פעם אמר לי שהפאנק זה כמו ריב מתמשך, רק שבניגוד לריב רגיל, זה ריב שאתה לוקח על עצמך כשליחות בעולם הזה. ריב עם מסגרות, ריב עם מוזיקה, ריב עם הצלחה, עם כסף, עם מוסכמות חברתיות, ריב עם עצמך.

אם היה עליי לעשות ציור אנרגטי של אותה סצנה מלפני למעלה מעשור, היה זה מעין עיגול קוצני, משהו שמזכיר בצורתו כלי נשק מימי ביניים, חד שכזה. אם היה עליי לצייר את אותו ציור של הסצנה כיום, היה זה עיגול שלם עם כמה בליטות קטנות, כלי הנשק התקהה. עד כדי כך שאפשר אפילו לנגן איתו מוזיקה נעימה וקלילה. בכל ערב הופעות עדיין ניתן יהיה למצוא דוכן מרצ׳נדייז ועדיין עשרות חבריה ממשיכים להקים להקות, אבל נראה שתרבות הפאנק סיימה את הריב שלה עם עצמה, המוזיקה הפכה ליותר תקשורתית, יותר מלודית ויותר פתוחה לקהל הרחב.

הפוסי של לוסי - השעון

איזו מדינה
כשלהקה כמו ״קוקו בלוף והיתושים״ נגוזה מהעולם אך זוכה למחוות, ביניהן של להקת רוק מקומית האהובה ״המפשעות״, או כשחברי להקת ״בוא לבר״ רואים את החצי השני של גיל 30 עם קריירה ו/או משפחה,עולות בי תהיות. האם מה שהחזיק את התרבות הזאת חיה הייתה בעצם תודעת קורבנות מכורח האינרציה? האם אלו הזמנים המשתנים והקלות הבלתי נסבלת של לגלות מוזיקה חדשה הם אלו שהצעידו את חבריה קדימה מהר או שפשוט נגמר המקום בעולם עבור הריב הזה? אולי זאת המדינה אשמה בכלל שמרוב הישרדות וקצב חיים מהיר אין בה זמן לריב עם עצמך ואולי דור ההמשך כה מחתרתי וכה רחוק מעין הזרקורים ולמעשה יפתיע אותנו בקרוב מאד? אחרי הכל, תרבות הפאנק כשמה כן היא - פרחחים נאים ומוכשרים שעושים ככל העולה על רוחם עד סוף ימי חייהם. אכן דרך חיים שראוי לחיות.