ביורק הוציאה אלבום חדש והעולם סוער. אבל בין אם הוא אלבם טוב או גרוע, ביורק היא הרבה יותר מיצירה ספציפית, יותר ממוזיקאית חדשנית, אייקון אופנה או מאסטרו של ויזואליה. ביורק היא עולם חייזרי אך אנושי שלם. ניצן פינקו ממפה את עולמה המסתורי של הזמרת האיסלנדית הקסומה
כשביורק הייתה קטנה היא סומנה כגאונה – ילדה שיכולה לעשות כל מה שתרצה: היא חשבה שתהיה מתמטיקאית או אסטרונאוטית, אבל מצאה את עצמה עושה מוזיקה, והרבה. האלבום הראשון שלה יצא כבר כשהייתה בת 12, לאחר שקאבר שביצעה ללהיט של טינה צ'ארלס "I love to love" הפך לסינגל מצליח ברדיו. היא אמנם הפכה לילדה-כוכבת באיסלנד, אבל סירבה להוציא אלבום נוסף. שנים אחר כך היא אמרה בריאיון "לא רציתי שהשם שלי יהיה על אלבום שכתבתי בו רק שיר אחד", מעין הקדמה לקריירה שהמאפיין הבולט בה היא חוסר פשרות.
הרבה לא אוהבים את ביורק כי היא גורמת להם להרגיש לא בנוח. היא נראית להם כחייזר מוזר ולא מובן, יצור שאין לו שפה משותפת עם בני תמותה. הם חושבים כך רק כי הם מסתכלים על המעטפת, לא על התוכן. למעשה ביורק מתבטאת בצורה פשוטה מאד: היא אוהבת להתהדר בעלי כותרת של סאונד אלקטרוני שמצטופף סביב אבקנים של חדשנות, אבל המילים לשירים שלה, והאופן בו היא מתבטאת בראיונות ובטלוויזיה, מאד קוהרנטיים. הסרטון הזה למשל, הוא רגע "ביורקי" קלאסי - שילוב של פליאה ילדית מהעולם עם סקרנות בלתי נגמרת. היא רוצה לראות איך הטלוויזיה - שמשפיעה עלינו כל כך - עובדת, אז היא מפרקת אותה.
הילדותיות הזו שמזוהה איתה, אולי בגלל החייכנות ותווי הפנים העדינים והעגולים, היא משהו שביורק מאמצת ומשלבת ביצירה שלה. ב-"Gling Glo" מ-1990 היא משחקת עם הקול שלה כאילו היא מספרת סיפור לילד לפני השינה. עושה קולות של חתולים, של פיצוצים. היא יותר מזמרת - היא מספרת סיפורים. האלבום הזה הציג את הוורסטיליות הווקאלית שתאפיין אותה מעתה ואילך: שחרור שמגובה בשליטה מוחלטת, סחרורים, צלצולי פעמונים וצעקות מלאות, בלתי נגמרות, ציוריות - שלא נועדו להביע בעתה, אלא חופש. כאן ייסדה ביורק את ה"שפה" שלה – זו שכוללת טווח ענק של קולות שמנותקים מכל שפה "אמיתית" ומוכרת.
בצלילה לתוך האוקיינוס שהוא הדיסקוגרפיה של ביורק, אלבומה הבינלאומי הראשון "Debut" הוא כמו המשקפת שדרכה אפשר לראות את כל יופי המעמקים. האלבום (שהופק עם נלי הופר) מלא באהבת חיים - השירים בו ספוגים בפליאה של ביורק מהעולם, מההפתעות שיש בכל יום על הפלנטה. זה אלבום שגורם לך לרצות לפצוח בריקוד ספונטני ברחוב ("Big Time Sensuality"), לצאת למועדונים ולשכוח מהעולם בחוץ ("There's more to life than this"), להאמין שיום אחד העולם כולו יפתח בפניך ("One Day") ושמסעות משוגעים ומרתקים מחכים לך ("Aeroplane"). האלבום נשאר מעל מגבלות ז'אנריות - יש בו המנוני דאנס ולהיטי אלטרנטיב ולא מעט עיבודים קלאסיים שמרחפת מעליהם עגמומיות מהסוג המנחם. כמו איסלנד, שהאדמה הוולקנית שלה מלאה בהתפרצויות משוגעות, גם המוזיקה של ביורק מתפרצת באהבת חיים בעוצמה אדירה, עוצמה אותה היא מתארת כ-"Violently Happy", אושר שהוא כל כך גדול שהוא כמעט מכלה.
בימים הראשונים והבתוליים של ערוץ 2, בהם לא היה מספיק תוכן שימלא את משבצות השידור בין הפרסומות, הקליפ של "Venus as a Boy" זכה לחרישה מאסיבית. ילדי הניינטיז ודאי זוכרים את ביורק נכשלת בהכנת חביתה בבית צבוע בצבעים חזקים, וזהו. יש בקליפ מעט מאד פעולה ומינימליזם שמצליח לרתק, בצורה מנומסת, מתונה, אבל גם מטריפה. לקח לי שנים רבות כדי להבין שכל השיר עוסק בעצם בסקס ובתשוקה: "חוש ההומור המרושע שלו רומז על סקס מלהיב", היא שרה כבר בשורה הראשונה, ממקמת דגשים מוזרים במילים במבטא משונה. הדרמטיות המוחלטת במעשה הכל כך יומיומי הזה של הכנת ארוחת בוקר, החולמניות שבה היא מגלגלת את הביצים על הפנים שלה (ביצים של חביתה, נו!) - הכל זועק מרוב ביורקיות.
הפן הויזואלי של ביורק בלתי נפרד מהמוזיקלי, והוא זה שמיצב אותה כיחידה בדורה. המימד הבולט בקליפים של שני אלבומיה הראשונים הוא של הטבע כמרחב שמלא בסכנות ומוות. ביורק אמרה שעצם העובדה שהטבע האיסלנדי יכול להרוג אותך אם לא תזהר גורם לך לשנות את הגישה לחיים. מעניין אם זה מה שחשב עליו מישל גונדרי כשיצר קליפים שבהם ביורק נאכלת על ידי דוב ("Human Behaviour") או נבלעת ביער אפל ("Isobel"). התמה הזו ממשיכה גם בקליפ המרשים ל-"Bachlorette", בו גונדרי המשיך לאתגר את הפורמט המוכר של קליפ ויוצר סיפור בתוך סיפור, בו הטבע דורש את מה שנלקח ממנו ומתנקם בבני האדם החמדנים.
הטבע המאיים של גונדרי הוחלף בידי הבמאי מייקל קאנינגאהם בקרירות המתכתית של עולם הרובוטיקה. הוא הפך את ביורק לאנדרואידית שמתאהבת בעצמה בקליפ העל זמני של "All is Full of Love", שאולי נראה היום פחות חדשני משהיה, אבל ממשיך להיות חוויה ויזואלית חזקה ומעוררת מחשבה. הקליפ הזה מתכתב עם עטיפת הסינגל של "Isobel" בו ביורק מנשקת את עצמה, אבל לא מדובר בנרקיסיזם לשמה, אלא חקירה מתמדת של גבולות העצמי. גונדרי וקאנינגהם, כמו שאר האמנים המשובחים שביורק גייסה במהלך השנים, הם בעלי השפעה מכרעת על עיצוב התדמית החדשנית שלה כמי שלא מפסיקה לחפש את הדבר הבא, תמיד לפני כולם.
חלק ממה שהפך את ביורק לסנסציה הוא הטעם השנוי במחלוקת שלה בבגדים. מצד אחד היא ייסדה את ה"ביורקות" (או הגולגולים) תסרוקת שהפכו לטרנד עיצוב שיער שעושה קאמבק מאוס במיוחד לאחרונה. מצד שני, היא גם לבשה ברבור! עד היום זה לא נראה לי כזה ביג דיל, אבל קשה לשכוח את הכותרות המזועזעות כשהגיע לטקס פרסי האוסקר ב-2001 בשמלת ברבור. זה היה כל מה שדיברו עליו, כנראה כי זה היה קל בהרבה מאשר לדבר על הסרט הקשה שכיכבה בו, "רוקדת בחשיכה".
העיתונות העדיפה להתעלם מהזוועה שעברה על ביורק בזמן עבודתה עם הבמאי הסאדיסט לארס פון טרייר. כבר בזמן אמת ביורק אמרה שאחרי הטראומה שעברה על הסט לא תשתתף לעולם בעוד סרט, ולאחרונה בעקבות תנועת #metoo אף הרחיבה וסיפרה על ההתעללות הנפשית והפיזית הממושכת של הבמאי. היה מרגש לראות את ביורק חוזרת אל הרגעים הטראומטיים האלו, כחלק מהאחריות שהיא חשה כלפי נשים אחרות והמחויבות שלה כלפי האמת.
את הקליפים של האלבום "Vespertine", עליו ביורק עבדה בזמן הצילומים של "רוקדת בחשיכה", היה אפשר לראות בטלוויזיה רק בשעה מאוחרת מאד בלילה: ערוצי המוזיקה לא ידעו איך להתמודד עם המיניות הבלתי מתנצלת, פיזי, הלכאורה בזויה שנשפכה מהם. היה לי קשה להבין מה אני חושבת ומרגישה בצפייה ראשונה בקליפ של "Hidden Place". נוזלי הגוף שיוצאו ונכנסו מכל ולכל מקום קצת הגעיל אותי, אבל גם קצת הגניב אותי. זה לא נראה כמו שום דבר אחר בטלוויזיה.
גם הקליפ של "Pagan Poetry" גרם לי לעונג מהול בכאב והתכווצות בכיסא בכל פעם שהפירסינג נכנס לעור שלה. העירום של ביורק בקליפים באלבום הזה, כמו ב-"Cocoon" למשל, הוא המטאפורה המתבקשת לעירום של האלבום: ההתאהבות שלה במינימליזם מוזיקלי (ובמיוחד באספקט הווקאלי), כשהמילים חשופות ממש כמו העיבודים. ביורק החמודה עם הנקודות על הפנים שמכינה חביתה ושורפת את ארוחת הבוקר שלה התבגרה, השתנתה והפכה למאוד ארוטית.
עד היום היא ממשיכה להשתנות. בגיל שבו מוזיקאיות כמו קייט בוש בורחות רחוק מהיצירה והתקשורת החטטנית או יוצרות אלבומים ממוחזרים ומשעממים, ביורק ממשיכה להמציא את עצמה מחדש, מוזיקלית וויזואלית. באלבום החדש היא מחדשת את השפה האסתטית שלה בעזרת אומן האיפור Hungry. היא מעותת את תווי הפנים שלה, משמידה את הפרופורציות הקיימות כדי להחליף אותן ביצירה שהיא אך ורק שלה. היא מוציאה סינגלים בלתי רדיופוניים בעליל, ארוכים, מלאי שקט וא-קפלה. בדיוק כמו שהיא רוצה. כמו תמיד.