המוזיקאים של מועדון ה-27 בכלל נשאו עיניהם לעבר אגדה שהתרסקה דווקא בגיל 26, בדיוק היום לפני חמישים שנה. ישיב כהן על אוטיס רדינג, קול האלוהים שרק חיפש גאולה בהתכוונות גדולה מהחיים
היום לפני 50 שנה אוטיס רדינג נהרג בתאונת מטוס טראגית, ב-10 בדצמבר 1967. בהיותו הגאון שהיה, הוא התרסק אל מי אגם מונונה הקפוא בגיל 26, ולא קפץ אל מי האפסיים של בריכת מועדון ה-27. עבורי, אוטיס הוא הצליל של הסיקסטיז, ה-אייקון של הרוקנרול, פעמון החופש. לא חופש במובנו הפוליטי, אוטיס ניצב מעל זה (מה שנכון ככלל לגבי סטקס, חברת התקליטים האגדית מממפיס לה הקליט כמעט את כל יצירותיו). את מרבית שיריו הוא הרי כתב עם שותף לבן. הוא כמובן היה מודע לקיומו של העולם הלבן ועשה מה שיכול היה כדי לחדור אליו, אבל לא לטובת תיקון פוליטי. התיקון שלו היה פחות יומרני. הוא היה אישי יותר ובאופן פרדוקסלי, נעלה יותר.
קחו למשל את הביצוע הזה של אוטיס לאחת הבלדות הכי יפות שכתב, "My Lover's Prayer", מתוך תכנית הסול הטובה מכולן, "The !!!! Beat"; אחת היחידות שצולמו בדרום עצמו, אם לא היחידה (היא צולמה בדאלאס, נערכה ונהגתה בנאשוויל. ואני חש צורך להבהיר שלהבדיל מרוב תכניות המוסיקה האמריקאיות של התקופה, התכנית הוקלטה לייב. אין פה ליפ סינק. יש להקה, גדולה, ויש זמר ששר באמת. זה לא הטמפטיישנס או מרווין גיי או כל אמן אחר של מוטאון שעושה כאילו, תוך כדי חזרה על התנועות שהוא למד). התחושה פה היא של תא וידוי. יש פה אדם שמתוודה, מתחנן, מיילל ומחפש גאולה.
אוטיס מצולם כמעט לאורך כל השיר כשרק הוא בפריים. הלהקה מנגנת לימינו אבל היא כמעט לא נראית. וכך גם הסאונד. הלהקה כאילו מנגנת מעבר לקיר. הסנייר נשמע כאילו מישהו חובט בארון הברית, והבס כאילו הוא שד שמטפטף לחובט מילים מעודדות באוזניים. מפלי הגיטרה גם שם ובמהרה יצטרפו גם כלי הנשיפה, לנצח קולות המלאכים הרחמנים, אבל התחושה העיקרית היא של אדם שעומד לבדו, ושר את חייו. אוטיס מתבלט בגמלוניות תנועותיו ובגדיו. המכנסיים קצת גבוהות מדי, החולצה נפוחה מדי, הבגדים לא "יושבים" כמו שנהוג, משהו שם מרושל, מה שמוסיף לתחושה כאילו אנחנו תופסים אותו ברגע מכונס. לאורך כל השיר הוא אוחז את המיקרופון בכח ובהתכוונות כל כך גדולים, שנראה כאילו המכשיר המסכן תכף נמעך לו ביד.
הרגע הדתי שאנחנו עדים לו הוא ברור ואנחנו נשאבים פנימה כמו שאנחנו אמורים, ורוצים, כשאנחנו חוזים בַּאמת. בוב וויר מהגרייטפול דד, אחד שחווה כמה חוויות מיסטיות בחייו, טען שבהופעה של רדינג במונטריי הוא הרגיש שהוא רואה את אלוהים (וביל גראהם, הבעלים האגדי של הפילמור בסן פרנסיסקו, טען שרצף ההופעות של רדינג על הבמה שלו היו ההופעות הטובות ביותר שהיו אצלו. אותן הופעות שג'ניס ג'ופלין הגיעה אליהן שעות לפני שהחלו כדי לשמור לעצמה מקום בשורה הראשונה, כאחת האדם. כולנו אחד האדם אל מול האל אני מניח). אבל האלוהים הזה היה שחור, כך שיחסית למידתו, הקהל שנחשף להילה שלו בימי חייו היה קטן. ואני לא משתמש במילה "הילה" כי אני אוהב את ביונסה או כי נחבטתי בראש. המילה הזו חוזרת ונשנית בראיונות עם הנגנים שליוו אותו לאורך הקריירה.
אחרי ההופעה המפורסמת במונטריי, פסטיבל בו הופיע בהתנדבות כי הוא הבין את גודל השעה וההזדמנות (מהלך יוצא דופן לזמר סול), ואחרי שנחשף שם למוסיקה שיצאה מקליפורניה באותה תקופה, ואחרי ששמע את "סרג'נט פפר" שזה עתה יצא, הוא הבין איך הוא הולך לכבוש את העולם. הוא כבר כיוון לשם מזמן אבל ההארה שהוא עבר בחוף המערבי הראתה לו את הדרך. אותה הדרך נרמזת ב-"The Dock Of The Bay", השיר האחרון שהוציא והראשון שהגיע לראש המצעד – בעזרת המוות שלו, ללא ספק – אבל זה באמת רק רמז זעיר. אותה הדרך היא ה-what-if הגדול בהיסטוריה הקצרה והאינטנסיבית של הרוקנרול. ג'ון לנדאו, האיש שהכריז אחרי הופעה של ספרינגסטין שהוא ראה את עתיד הרוקנרול, הכריז על אוטיס עוד לפני כן שהמוסיקה שלו היא דרגת הביטוי הגבוהה ביותר שהרוקנרול הצליח להגיע אליה. לא שאוטיס לא הסכים עם ההכרזה, אבל הוא כיוון גבוה יותר. לאן? זאת אף פעם לא נדע.
ישיב כהן יעביר מחר (11.12) הרצאה על אוטיס רדינג בחוג לתולדות המוזיקה. תוכנתו האחרונה בתדר יחד עם יוני נאמן – התל אביב סול קלאב – הוקדשה אף היא לרידינג