תת הז'אנר המוזיקלי המוזר מבטא יותר מסתם לוק רטרו-עתידני ומוזיקת רקע גליצ'ית. למעשה, הוא נצחון פוסט-מודרני על החברה הקפיטליסטית. רן ברנע שם משקפי שמש מהאייטיז ויצא להבין על מה המהומה
לפני כשבע שנים המוזיקאי האקספרמנטלי דניאל לופטין, שידוע לרוב כ-Oneohtrix Point Never, הפיל פצצה הקרויה ״Eccojams vol. 1" תחת השם הבדוי החד פעמי - צ׳אק פרסון. השירים באלבום התבוססו בהדים עמוקים שמתפרשים למרבד צלילי שמימי בעזרת מניפולציות חריפות על סאמפלים מכווצי בטן מהאייטיז, עד השחתתם. הם התאפיינו באי רציפות תזזיתית, גליצ׳ים, ושימוש נרחב באפקטים כמו ריוורב ודיליי ככלים וטקסטורות בפני עצמם. הוא לא ידע שאותו רליס ספק-סאטירי-ספק-ניסיוני יוליד ז׳אנר חדש, ותרבות אינטרנטית שכוללת אסתטיקה ייחודית ואג׳נדה כלכלית שנויה במחלוקת – הוייפורוייב (Vaporwave).
המושג וייפורוייב הלך והתהווה בעקבות אותו אלבום, והתפתח לאורך העשור השני של שנות ה-2000. העיקרון המוזיקלי מאחוריו די פשוט - לוקחים סאמפלים של להיטי פופ מאסיביים (מטוטו דרך פליטווד מאק ועד ג׳נט ומייקל ג׳קסון), מאטים אותם לכדי פיץ׳ שאמנם מזכיר את המקור אך גם משבש אותו לגמרי, ומרכיבים עליהם סינת׳ים אווירתיים ומעושנים יחד עם מקצבים פומפוזיים; רקונסטרוקציה מלאת מודעות. הוייפורוייב לקח השראה ומרכיבים מתנועת ה-Chopped & Screwed שהתפתחה בסוף הניינטיז, אף כי לעומתה, הוא מספק היבט נוסטלגי לסאמפלים שמקדשים אותו ומציג את הדעיכה שהפוסטמודרניזם גורר אחריו - כמיהה אל ניצוצות העבר תוך הכרה מלאה בקיטשיות שבו.
מעשית, אלבום הוייפורוייב הראשון שגם הוגדר ככזה, שייך למוזיקאית רמונה חאבייר - לרוב ידועה בתור Vektroid, אבל את "Floral Shoppe" שחררה תחת השם Macintosh Plus. כשהריליס יצא ב-2011 הוא גרר אחריו גל של אמנים ומעריצים בקהילות אינטרנטיות, ולא בכדי - מדובר באלבום מלוכד שכל כולו הוא חיבוק סוריאליסטי חמים-קריר לפנינים הנשכחות של האייטיז. החל משיר הדגל של האלבום, ״Lisa Frank 420/ Modern Computing", שהאט את דיאנה רוס לג׳אם בן 7 דקות מלאות רוח, וכלה ב-"Library", שסימפל את להקת הפופ רוק Pages כאילו כל ייעודם הקיומי-מוזיקלי נוצר עבור הרגע הזה.
עם הזמן המושג וייפורוייב התרחב לכדי תתי ז׳אנרים שונים ועצמאים: בסיס הרעיון המוזיקלי והאסתטיקה האומנותית נשארו פחות או יותר זהים, אומנם האנרגיה וההגשמה היצירתית שלהם נותבו לכיוונים אחרים. Hypnagogic Drift התרכז באמביינט ואווירתיות מינימליסטית; Broken Transmission התמקד בנוסטלגיה השרויה בשיבושי שידורי טלוויזיה ורדיו; Futurefunk הגביר את הדרייב לכדי מוזיקה מהירה ומנצנצת שמזכירה האוס צרפתי; ו-Vaportrap התקרב לצד ההיפ הופי עם סינת׳ים וסאבים של היי-טק ותופי 808 חותכים. כולם מתבססים על ניגודים כמרכיבים עיקריים בהווייתם, כמו ניגודים בין וירטואלי לממשי; עבר ועתיד; לחץ עירוני לעומת טבע פתוח; המציאות והסוריאליזם.
נ צ ח ו ן ה א ס ת ט י ק ה
האסתטיקות האומנותיות של וייפורוייב מונעות על ידי רטרו-פוטוריזם (או רטרו עתידני), שנחוג סביב מנגה יפנית, ממים א-לה 4chan וניו אייג׳ - אשר התלכדו לכדי קולאז׳ים צבעוניים. בנוסף, הויזואליות של הז'אנר הושפעה מימיו הראשונים של האינטרנט בפרט, והתפתחות המחשוב האישי בתחילת שנות ה- 2000 בכלל. אם תעברו על עטיפות הז'אנר השונות, תוכלו לשים לב לדפוס די דומה - קולאז׳ים עזים בצבעים שמזכירים את ערכות הנושא של Word 2002, רפרנסים אורבניים וטכנולוגיה ישנה, לצד כיתובים יפניים כאלו ואחרים. הויזואליזציה של הז׳אנר יצרה מימד מיוחד בפני עצמו, סך מחוזות הדמיון של האומנים שיצרו אותו - מעין עבר אלטרנטיבי שצולל עמוק אל תוך העתיד הסקסי.
בסרטוני היוטיוב שצצים ברחבי האינטרנט לשירי הז׳אנר ניתן לשים לב ששמות השירים נכתבים באותיות גדולות עם מרווחים בין אות לאות. משם, זה התפתח לגל ה-״S I M P S O N W A V E״, שמתבטא בסרטוני וייפורוייב המציגים קטעים מהסדרה "משפחת סימפסון" עם פילטר סגלגל וגליצ׳יות בסגנון קלטות של פעם. השימוש בסימפסונים מנפח את ההיבט המימי של הוייפורוייב לכדי סוג אבסורדי של אקזיסטנציאליזם קומי, כזה שכל המתבגרים יוכלו להתחבר אליו.
בדומה לסופיסטי-פופ, קלאוד-ראפ או לו-פיי האוס, לאינטרנט הייתה השפעה עצמה על ההתפתחות הוייפורוייב כז׳אנר ועל הפצתו. הז׳אנר התחיל את דרכו בתתי פורומים שבהם הועלו השירים עם דגל האנטי לתרבות הצריכה, קפיטליזם, ושיבוש התרבות בפרט. רוב האלבומים הועלו ב-Bandcamp בחינם עקב השימוש בסמפולים הכה מוכרים ללא אישור, ובתור הצהרה נוגדת להשתלבות הקפיטליזם בהגדרת מוזיקה כמוצר ותו לא. לא סתם יש כאלו הקוראים לו ״מוזיקת מעליות עם אופי״ - לעיתים לוקחים את הדבר הכי ריק מתוכן וממלאים אותו בחיים משלו; לפעמים, עושים בדיוק ההיפך.
כשחושבים על זה, הוייפורוייב הוא ה״פאק יו״ של האמנים לאותם רעיונות כלכליים - הם לוקחים ״מוצר״ שלרוב מוכר ואהוב על כולם, מרוקנים אותו מתוכנו המקורי, ובונים אותו מחדש לכדי דבר אחר לגמרי במעטפת אחרת לגמרי. ועדיין, המוצר המקורי עוד מסתתר לו שם, בין שכבות הסאונד. כמו ילד שלוקח ערכת לגו של באטמן עם הוראות הרכבה, אך במקום הבאטמוביל בונה צורות אבסטרקטיות משלו. המרכיבים המקוריים שם, אך הם מוגשים בקונטקסט שונה לחלוטין שמטשטש את מטרתן המקורית. לכן וייפורוייב לא יכול להיות מוגדר כ״מוצר״ - כי הוא אף פעם לא הוצע למכירה. בכך אמני הז׳אנר ניצחו במשחק של עצמם והפכו את הוייפורוייב מתעלול מוזיקלי קטן לסוג של פילוסופיה.