מה קורה כשחבורת רדנקים מנסה לעשות מוזיקה שחורה? גזענות סמויה, ניכוס תרבותי, ראפ בינוני ומפגש אלים בין תרבויות מנוגדות. מתן שרון על הקרוסז'אנר שלא היה אמור לקרות

יותר מ-150 שנים עברו מאז סיומו של רגע המשבר הגדול בתולדות ארצות הברית, ובכל זאת לעיתים נדמה שמלחמת האזרחים עדיין מרחפת מעל החלום האמריקאי. למרבה השמחה, כל שאלת העבדים כבר ירדה מהשולחן, אבל המאבק הנושן בין הצפון לדרום לא נמחק, אלא רק שינה צורה. כיום הוא מתבטא במאבק בין האוכלוסייה העירונית לזו הכפרית, בין תומכי טראמפ לשונאיו, בין השחורים ללבנים. חיכוך התרבויות הזה מתבטא באופן הביזארי, האבסורדי והמעניין ביותר דווקא בנקודה לא מוארת, אי שם באזור הדרום הכפרי, איפה שההיפ הופ פוגש את הקאנטרי.

הקאנטרי-ראפ הוא שיקוץ מוזיקלי. חיבור מאולץ ותמוהה בין תרבות אפרו-אמריקאית אורבנית לגאווה כפרית מדרום לקו מייסון-דיקסון. יש המכנים אותו "היק הופ", על בסיס הכינוי המעליב Hick, שמופנה כנגד אמריקאים שגדלו בסביבה עניה וכפרית. אתם יודעים, רדנקים. חלק מסוים מאותם מוזיקאי קאנטרי ראפ עונדים את כינויי הגנאי האלו בגאווה ממש כשם שהאוכלוסייה האפרו-אמריקאית אימצה לחיקה את המילה ניגר. אבל כאן לא נגמר הדמיון בין התרבויות המנוגדות.

The Lacs - Keep It Redneck

מוזיקת הקאנטרי גדלה מאותו האתוס שממנו הגיע תרבות ההיפ הופ – אנשים שחשים שהחלום האמריקאי דילג עליהם. שני הז'אנרים מגיעים מסביבה ענייה, בורה ברובה, חובבת רובים, אלכוהול ועם אטיטוד מרדני. הן תרבויות נגד, כאלו שלאורך השנים צברו קהל מאזינים נאמן עם גאוות יחידה למקום שממנו באו. שתיהן נולדו כצליל מאפיין לאנשים הלא מדוברים וככאלה, הם דומים יותר מכפי שהם שונים. אבל במקרה הזה, השוני הוא לב כל המחלוקת.

בעוד שההיפ הופ נועד לקדש את החדשנות השחורה, הקאנטרי נידון לחזק את השמרנות הלבנה. הערכים שבליבו מפארים פנטזיה נוסטלגית של "זמנים טובים יותר", בהם אדם יכל לנדוד באזורי הספר האמריקאי, לרכב על הארלי או משאית בכביש הפתוח ולעצור באיזה בר לא ידידותי לוויסקי טוב. הבעיה היא, שהגישה הזו מתעלמת שאלו היו זמנים טובים יותר רק לאדם הלבן. הם קוראים לזה שימור מורשת דרומית, אבל עבור אנשים מגזע מסוים, המורשת הדרומית הזו כוללת עבדים, הפרדה גזעית וחוקים מפלים.

המתח החברתי הזה מגולם היטב בקרוס-אובר המוזר של הקאנטרי-ראפ. הדוגמה הכי טובה לכך (ואולי בעצם הכי רעה) היא שיר שדווקא ניסה לייצר קירוב לבבות, אבל בדיעבד רק חשף כמה הקרע עמוק. מוזיקאי הקאנטרי בראד פייזלי, שמחזיק בארונו 3 פרסי גראמי, הזמין את הראפר האגדי אל אל קול ג'יי לבצע שיר שמגשר בין הצדדים, אבל עם שורות כמו "אם לא תשפוט את שרשראות הזהב שלי/ אני אשכח את שרשראות הברזל", לא פלא ש-"Accidental Racist" הפך לבדיחה. אי אפשר להשוות בין גאווה דרומית לגאווה שחורה, שכן הן נובעות ממקורות שונים להחריד. זה לא מנע ממוזיקאים רבים – לבנים ושחורים, אבל בעיקר לבנים – לנסות לחבר אותם.

Brad Paisley Feat LL Cool J- Accidental Racist (With Lyrics)

בשל היותה מוזיקה מבוססת סימפולים, ההיפ הופ בנוי על ספיגת תרבויות. לכן כשראפרים הכניסו למוזיקה שלהם אלמנטים של קאנטרי ומבטא דרומי – לודהקריס, נלי, גודי מוב, נאפי רוטס ואפילו אאוטקאסט לפרקים – הם התקבלו בפרגון על המקוריות. הם לא עשו ראפ על מקצבי קאנטרי אלא השתמשו בכלים, מלודיות ונגיעות של המוזיקה הדרומית. הם הרי ראפרים מהדרום, אז זה רק הגיוני שהסאונד של סביבתם יחלחל למוזיקה שלהם. אבל אלו מקרה הקיצון המוצלחים, הנדירים שנגעו בחיבור המוזר לרגע קל. אלו שבאמת עושים קאנטרי ראפ טהור, ובכן, לא ממש הצליחו להסתיר את התפרים הגסים.

התעשייה המחתרתית ועצמאית של אמני קאנטרי ראפ התפתחה לאיטה במשך 15 השנים האחרונות. יש להם מיליוני צפיות ביוטיוב, הם מוכרים מאות אלפי אלבומים בתחנות דלק וחניוני וול-מארט וההופעות שלהם - שמתקיימות לרוב ב"פארק בוץ" המשמש בימים אחרים כזירות למופעי ראווה של רכבי 4X4 – מלאות באלפי מעריצים נלהבים. כשעיירה בת פחות מ-400 תושבים בדרום קרולינה מארחת יותר מחמשת אלפים מעריצים מהסביבה רק בגלל הופעה של קאנטרי-ראפר בשם קולט פורד, מדובר בתופעה.

מאחורי שם הבמה הכול-אמריקאי להחריד הזה, עומד ג'ייסון פאריס בראון, יליד ג'ורג'יה ושחקן גולף מקצועי לשעבר. עם כובע קאבוי קלישאתי, שפם אופנוענים וגוון עור לבן-אדמדם זה קצת מוזר לקרוא לקולט פורד ראפר, אבל הוא בהחלט עושה ראפ. לפני כעשור, כשהיה בן 38, הוא שיחרר את השיר הראשון שלו, "Dirt Road Anthem", בו עשה ראפ רדנקי על גיטרת קאנטרי ומכונת תופים. אל תצפו להפתעה חיובית, ערמת הקלישאות של "הימים הטובים של פעם" לצד לופ עצלני למדי זה לא חדשנות, אבל זה עבד היטב על קהל הקאנטרי דאז שבדיוק ראה את הז'אנר שלו מגיע לשיאי מצעדים עם אמני פופ-קאנטרי כמו טיילור סוויפט.

Colt Ford - Dirt Road Anthem

החידוש של קולט פורט הוא שבניגוד לאמנים ששילבו בין הסגנונות בעבר, הוא פנה באופן מוחלט לקהל הקאנטרי, קהל גדול בהרבה ממה שאתם חושבים. בכל זאת, טראמפ נבחר. קולט ודמיו משתמשים באטיטוד הרברבני של ההיפ הופ כדי להציג גאווה דרומית מופגנת, עם שירים בעלי שמות מובהקים כמו "Keep It Redneck" של The Lacs או "Redneck Dirt Road Riders" שלJawga Boyz. "אנחנו עושים קאנטרי עם קצת היפ הופ" האחרונים שרים על מקצב כפיים שנשלף מסרט בוקרים מיושן. האם זה בכלל לגיטימי לנכס תרבות שחורה באופן כל כך חסר מודעות? רק נסו לעכל לרגע את האבסורד בלקיחת מוזיקה שחורה לטובת שירים שמהללים את דגל הקונפדרציה - אותו דגל שייצג את מאבק הדרום לשמירת העבדים שלהם במלחמת האזרחים.

האבסורד הזה לא רק נוכח בהילול מורשת מיושנת, אלא גם במפגש מודרני עם גזענות עדכנית. הרבה יותר קל לקרוא ל-Upchurch ראפר – הוא בן 25 שמצליח לראפרפ באופן מרשים גם על מלודית קאנטרי בסיסית וגם על ביטים הרבה יותר אגרסיבים, כמו בשיר "Hillbilly", אבל מבחינה תרבותית מדובר בממזר גדול. אפצ'רצ' גדל במחוז צ'ייטהם בטנסי, אזור עם 96 אחוז לבנים, 70 אחוז מצביעי טראמפ ולא הרבה חיבה לאנשים שלא נראים כמותם. ובהתאם, אפצ'רצ' הוא סך כל הקלישאות של מצביעי טראמפ בעיני השמאל העירוני – אלים, גזען, בור, מיזוגן ובאופן כללי טרול לבן בלתי נסבל. הוא כוכב.

Upchurch "Hillbilly" (Official Video)

הסרטונים שאפצ'רצ' מעלה לעמוד היוטיוב הפעיל להפליא שלו נעים בין כמה מאות אלפים (לסרטונים בהם הוא פשוט שופך נאומי שנאה בפרצוף משועשע) לכמה עשרות מיליונים (כשהוא אשכרה עושה שירים) ובמהלך השנה וחצי האחרונות הוא הוציא 5 אלבומי קאנטרי ראפ ואי.פי אחד של קאנטרי קלאסי. הרדיו המסורתי (גם זה שמוקדש לקאנטרי) לא מנגן אותו בכלל, אבל בדומה לאתרי חדשות מפוקפקים כברייטברט, הוא מתפשט כשריפת פרא בין הקוצים הימניים של מרכז-דרום ארצות הברית.

את אחד הסינגלים האחרונים שלו, "Bloodshed", הקדיש אפצ'רצ' לשפיכות הדמים שהתקיימה בשארלוטסוויל בחודש אוגוסט האחרון במסגרת הפגנות של הימין הקיצוני והניו נאצים – שם מפגין מהימין דרס עם רכבו מפגינים מהשמאל, הורג אישה אחת ופוצע 19 נוספים. בטח לא תופתעו לגלות באיזה צד אפצ'רצ' נמצא. במהלך 3 דקות בלבד הוא מספיק לקרוא למפגינים השמאלנים דגנרטים ואידיוטים שנסחפו בזעם הרשתות החברתיות, מאשים אותם בהצתת האלימות ומדגיש ש"אני מדמם אדום-לבן-כחול, אתם מדממים כעס ושנאה" תוך כדי התעלמות אירונית בנוגע לאיזה צדם דימם באמת. ויחד עם זאת, לאדם שלא מבין מילה באנגלית, זה היה יכול להישמע כמו שיר של אמינם. זה הוא הכיוון שההיק-הופ צועד אליו – האופי, האטיטיוד והמסרים של הקאנטרי במסגרת שיר ראפ, מפעם לפעם בליווי פזמון במבטא דרומי כבד וקהל צווארון כחול ומטה מגזע לבן ומעלה. זה לא היה חייב להיות כך.

Upchurch "Bloodshed" (Official Music Video)

ישנם שני אמנים שלאורך השנים הוכיחו שניתן לעשות היק-הופ אחרת. לא, קיד רוק לא אחד מהם. הראשון – שנחשב לאחד מהאבות המייסדים של התת ז'אנר – הוא באבא ספארקס: ראפר חביב שגדל באזור כפרי בג'ורג'יה, בן של נהג אוטובוס וקופאית בסופר. השכן הכי קרוב שלו גר במרחק קילומטר. נער קאנטרי אמיתי. אבל ספארקס גם אהב מאוד היפ הופ. אותו שכן מרוחק נהג לקבל מבן דודו מיקסטייפים מניו יורק ובאבא התאהב בגנגסטראפ. לאחר שתגלה בזכות פריסטיילים שעשה לחבריו לקבוצת הפוטבול בתיכון, הוא הגיע לג'ימי אייבין האגדי מאינטרסקופ, שחיבר אותו עם המפיק טימברלנד. הרעיון היה מאוד פשוט – מפיק שחור לוהט שמוצמד לראפר לבן והולך להיות כאן אמינם דרומי. זה הצליח לרגע עם הלהיט המעולה "Ugly", אבל התמוסס לאחר האלבום השני בעיקר כי באבא הוא לא ראפר יוצא דופן, ובטח לא אמינם.

לעומתו, Yelawolf מזכיר את אמינם באופן טיפה מלחיץ. הוא גם חתום בלייבל שלו, "שיידי רקורדס", אחות קטנה לאינטרסקופ. הוא ראפר רזה, לבן וגבוה שגונב את ההצגה עם לשון חדה שקוצצת מילים במהירות מסחררת. כיליד אלבאמה שגדל בטנסי לאם בת 15 ואב אינדיאני משבט הצ'רקי, הוא לא הבחור הלבנבן הכי רגיל בדרום, אבל עדיין תוצר של התרבות הצבעונית של סביבתו. המוזיקה שלו שואבת השראה מקאנטרי, אבל מכוונת באופן מובהק לקהל ההיפ הופ ועושה זאת היטב. בניגוד לרוב אמני ההיק-הופ, המוזיקה שלו אינטרוספקטיבית, חכמה ועם דגש גדול על איכות ליריקלית גבוהה.

גם לו יש גאווה דרומית רבה. הוא מייצג בגאווה את המקום שממנו בא ולאורך שנים רבות חלק נכבד מהמרצ'נדייז שלו כלל את דגל הקונפדרציה, אבל גם זה השתנה לאחר שגזען בשם דילן רוף ירה לעבר מתפללים אפרו-אמריקאים בכנסייה בעיר צ'ארלסטון בקרוליינה הדרומית. תחילה יילוולף הגן על הדגל בפוסט פייסבוק זועם, אבל חזר בו והתנצל עם שיר בן 8 דקות בשם " To Whom It May Concern" שמבטא את המורכבות שבלהיות ראפר בהיר עור מהדרום. הוא מתאר את הסביבה הלבנה והגזענית שבה גדל ואת האשמה שהוא חש על המורשת המדממת שלו, מתנצל על השימוש בדגל ומכריז שהוא נוטש אותו. אמינם יכול להיות גאה באופן שבו עצר כדי לחשוב מחדש על עמדתו.

YelaWolf "To Whom It May Concern"

לכן זה לא מפתיע שבתור אחד מהמוזיקאים הבכירים שמשלבים בין קאנטרי להיפ הופ (וקצת רוקנרול), הוא דווקא מרחיק את עצמו באופן מאוד מודע משאר חבריו לדרום הנגררים מאחור. "ההיק-הופ גרוע כי אין מספיק אנשים מצד של הקאנטרי שמבינים מספיק בהיפ הופ כדי לעשות את זה נכון", אמר הראפר הדרומי בריאיון רדיו מ-2014, "ואין מספיק אנשים מהצד של ההיפ הופ שמבינים מספיק בקאנטרי כדי לעשות את זה נכון. זה שטח אפור".

זו לא מקריות ששמו של אמינם מרחף מעל החבורה המוזרה של ההיק-הופ. אחרי הכול, הוא הראפר הלבן הגדול בהיסטוריה, ויש האומרים במידה משל צדק – הראפר הגדול בהיסטוריה, שחור או לבן. הוא נקודת ההשקה שעזרה לתרבות השחורה לפרוץ מהגטאות לעבר כל ארצות הברית והעולם ככלל. הוא מה שנתן לילדים לבנים מלב ארה"ב להזדהות עם ראפר ולאהוב את הפן המוזיקלי של ההיפ הופ גם מבלי להתחבר, או להבין, את הפן החברתי, הפוליטי והתרבותי שלו. סיפור הגלובליזציה בזעיר אנפין – הרדנקס מאמצים את הראפ כמו ילדים סינים שהולכים עם חולצות של קוקה קולה.

חיבור בין סגנונות מוזיקליים נועד להביע איחוד. ניקח קצת מכאן וקצת משם ונוציא משהו ששני הצדדים יאהבו. אבל המוטציה שהיא הקאנטרי ראפ מתקיימת בחלל מעט שונה. היא כוללת ערכים מתנגשים, תרבויות מתכתשות ורקע של מלחמת גזע עתיקה. כשזה עשוי בחוכמה, זה יכול לחשוף נדבך מרתק בתרבות האמריקאית ולהכניס עומק לשטח האפור שבין הלבן לשחור. אבל ברוב המקרים המורכבות פשוט מתמוססת. כל מה שנותר זה האירוניה הסמלית של אנשים לבנים שלוקחים מוזיקה שחורה כדי להלל את המורשת שרצתה להשאיר את האפרו-אמריקאים כעבדים.