הצד הויזואלי של רדיוהד תמיד היה חלק בלתי נפרד מיצירות הלהקה. ובדיוק כמו שהמפיק המוזיקלי שלה, נייג׳ל גודריץ', נחשב לחבר השישי של הלהקה, כך סטנלי דונווד, המעצב של הלהקה משנת 1994 נחשב לחבר הלהקה השביעי. יצאנו לנבור ברשת ולבחון את מערכת היחסים רבת השנים ועמוקת הרבדים בין רדיוהד לאיש שאמון על הצד הגרפי שלה.
בתחילת חודש מאי, במקביל לחדשות על מהודרת ה-20 שנה ל-OK Comnputer, מעריצים של רדיוהד טענו כי הם מצאו את מחלף הכבישים שמעטר את העטיפה. מדובר, כך מסתבר, בצילום של כביש בקונטיקט, ארה"ב, שככל הנראה צולם ב-20 באוגוסט 1996, כשהלהקה הופיע במועדון סמוך. המעריצים אף הגדילו וקבעו כי, עפ"י זווית הצילום, הלהקה השתכנה במלון הילטון הצופה אל הכביש. מעבר לאנקדוטה הנחמדה והלא כל כך מעניינת, בסופו של דבר – הגילוי הזה מדגיש עד כמה האלמנט הויזואלי בעבודה של רדיוהד אינטגרלי ומשמעותי ליצירה המוזיקלית. ועדיין, מדוע גילוי כה פעוט גם 20 שנה מצליח להעסיק את המעריצים? אולי תום יורק הצליח להסביר את זה בעבר באחר הראיונות: "אם מראים לי ייצוג ויזואלי של המוסיקה שלנו, רק אז אני מרגיש בטוח. עד לאותה נקודה אני נותר מבולבל." אבל העטיפה של OK Computer היא כמובן רק חלק קטן מהסיפור כולו; לרדיוהד רצף של עטיפות אלבומים אייקוניות ומשמעותיות לא פחות מהמוזיקה שעטופה בהן, לצד אלמנטים ויזואליים עוצמתיים נוספים, ביניהם לוגו הדובי המפורסם. מאחורי כל האלמנטים הללו – מאחורי כל עטיפת אלבום, פוסטר או טי-שירט, החל משנת 1994 – עומד אדם אחד. סטנלי דונווד.
סטנלי דונווד, דיוקן עצמי. מתוך slowlydownward.com
סטנלי דונווד הוא שם העט של דן ריקווד, יליד קולצ'סטר, אנגליה – "מקום לא טוב להיות בו", לדבריו. מלבד עבודתו עם רדיוהד, דונווד (לכל אורך הכתבה אתייחס אליו בשם העט שלו בכדי למנוע בלבול מיותר) פרסם מספר ספרים עם סיפורים קצרים פרי עטו, הציג תערוכות של עבודותיו בכל העולם ובין היתר אחראי לעיצובים של פסטיבל גלסטונברי מאז שנת 2002. הוא עסק בציור כבר מילדות, כאשר הכין עם אחיו ספרוניי קומיקס, אך היה בטוח שייעודו בחיים הוא דווקא להיות יערן. דונווד כבר עבר לקורנוול במטרה להשיג עבודה בחברת יערנות, אך הגיע לשם בדיוק כשהחברה פיטרה מחצית מעובדיה. "אז פשוט גרתי שם בדירת חדר וציירתי על בניינים במקום.", הוא מספר.
"איך פגשתי את רדיוהד? זה משהו ששיקרתי עליו כל כך הרבה פעמים, שהאמת כבר מטושטשת לחלוטין." // היכרות ושיתופי פעולה ראשונים
"פגשתי אותו ביום הראשון ללימודים באוניברסיטה. הוא לבש חליפה יפה משלי והיה לו כובע יותר טוב. זה עיצבן אותי. ידעתי שאני הולך מאוד לא לאהוב את הבחור הזה – או שאעבוד איתו כל החיים". כך מתאר תום יורק את תחילת מערכת היחסים שלו עם סטנלי. גם דונווד עצמו מתאר רושם ראשוני דומה על סולן רדיוהד: "פטפן, עצבני – מישהו שאני יכול לעבוד איתו״. השניים הכירו בלימודי אמנות באוניברסיטה של אקסטר ועד מהרה מצאו מכנה משותף בגישתם האמנותית. שניהם פיתחו סגנון שאינו בהכרח "נכון אסתטית" או מדויק, ושניהם שילבו הומור בעבודותיהם, שלרוב עסקו בנושאים כבדים וטעונים. דונווד ויורק היו גם בין הראשונים בכיתתם שעבדו והשתמשו במחשבים בכדי ליצור. סיפור ההיכרות של דונווד עם יתר הלהקה הוא פיקנטי אף יותר – דונווד עצמו, שסיפר על קורותיו בראיון לעיתון האינדפנדנט, סיפק אזהרה: "איך הכרתי את רדיוהד? זה משהו ששיקרתי עליו כל כך הרבה פעמים, שהאמת כבר מטושטשת לחלוטין".
דונווד לא תמיד ידע תקופות של זוהר. משם, אחרי שסיים את לימודיו, הוא וחבר היו תופסים טרמפים ברחבי אנגליה, ישנים על רצפות בבתים של חברים ומתקיימים מהכנסה דלה ומהיד לפה באמצעות הופעות רחוב ויריקת אש. במהלך שיטוטיהם לאורך המדינה, הגיעו השניים לאוקספורד ונתקלו בפוסטר להופעה של להקת On a Friday ב-Jericho Tavern (הפאב המקומי בו קיימו את הופעותיהם הראשונות, לצד אמנים נוספים מהאיזור, ביניהם Supergrass, Ride ו-Pulp). על הרגע מספר דונווד באחד הראיונות: "תראה!", אמרתי לחבר שלי, "אני מכיר את הזמר. בטח נוכל לישון אצלו על הרצפה!". השניים חברו אל הלהקה ומופע יריקת האש שלהם כמעט הפך למופע החימום של הערב, אלמלא התעקשות של מנהל המקום. "את תום הכרתי מהאוניברסיטה כמובן, אבל יתר חברי הלהקה הכירו אותי בתור ההוא שרצה לפתוח את ההופעה במופע יריקת אש". דרכם של On a Friday ושל סטנלי דונווד הצטלבו שוב רק מספר שנים לאחר מכן, כש-On a Friday כבר שינתה את שמה לרדיוהד ואחרי שהוציאה כבר את אלבומה הראשון, Pablo Honey.
הלהקה, ותום יורק בפרט, לא היו מרוצים מהגישה הכללית בה בחר הלייבל שלהם, EMI, לקדם את האלבום בכלל, ומההחלטות שנגעו בעיצוב העטיפות והקליפים בפרט. וכך קרה שהמפגש האקראי עם דונווד היה בדיוק ברגע הנכון, ובריליס הבא שלהם,My Iron Lung EP, רדיוהד כבר נקטו בגישה עצמאית. בהרבה מובנים, ה-EP הזה היווה נקודת מפתח בהמשך הקריירה של הלהקה - מכאן הם לקחו על עצמם הרבה יותר אחריות בכל מה שקשור באיך הם נתפשים כלפי חוץ, באופן שבו הם רוצים להציג את עצמם.
אחת ההחלטות שהם קיבלו הייתה להרים טלפון לסטנלי דונווד ולשאול אותו אם מתאים לו לבוא לאוקספורד ולעצב עבורם עטיפה. לדונווד, שעדיין התפרנס מהופעות רחוב והתעסק פה ושם בגרפיטי, לא היה מה להפסיד. הוא לקח כל מה שהיה לו ונסע לאוקספורד. דונווד ויורק עבדו יחד על העיצוב באמצעות מחשב שנקנה בעזרת התמלוגים שנכנסו מ-Creep וגירסה בסיסית של פוטושופ. "היינו משקיעים המון זמן בעבודות ממש נוראיות. מסוג הדברים שמשתמשים חדשים בפוטושופ נשאבים אליהם – 'תראו מה אנחנו יכולים לעשות!'. אבל בסוף הגענו למשהו מרוסן יחסית. היינו מצלמים דברים מהטלוויזיה ואז מקרינים את הווידאו ולוקחים תמונות של זה ושמים את התמונות בפוטושופ והופכים אותן לגרועות יותר." סיפר דונווד בראיון ל-Faster Louder. שיתוף הפעולה היצירתי בין דונווד ויורק המשיך מאותו רגע ואילך, כאשר יורק מקבל קרדיט על תרומתו תחת שמות בדויים כאלו ואחרים: The White Chocolate Farm, Tchoky, Dr. Tchok ועוד.
My Iron Lung EP. העבודה המשותפת הראשונה של סטלני דונווד ורדיוהד.
מהנקודה הזו, דונווד הפך לחלק אינטגרלי בתהליך היצירתי של רדיוהד, והוא מתלווה אליהם לאולפן בכל פעם שהם מקליטים אלבום. התנהגות המאפיינת את רדיוהד בשלל תחומים, כאשר הלהקה מחזיקה באותם מנהלים מראשית ימיה (ברייס אדג' וכריס הפורד), המפיק נייג'ל גודריך ואף באותו צוות טכני (כולל טכנאי התופים סקוט ג'ונסון, שנהרג בקריסת הבמה לפני הופעה של הלהקה בקנדה ב-2012). דונווד מתאר את סביבת העבודה כהרמונית מאוד: "זה כמו מבצר בלתי חדיר. בעצם, יותר כמו מנזר כשכולנו עובדים שם... כל אחד עובד על הדבר שלו. קולין שם משחק עם הבס, אד עם כל האפקטים, תום דופק על הפסנתר ואני עושה מה שאני עושה עם עיפרון או מקל. ממש כמו מנזר, רק בלי החלק של אלוהים."
סטנלי דונווד מצייר בזמן שרדיוהד באולפן, במהלך סשן ההקלטות של A Moon Shaped Pool.
על העטיפה של The Bends עבדו דונווד ויורק בטכניקה דומה, ובניסיון למצוא אימג' מתאים לאלבום השניים הגניבו מצלמת וידאו לבית החולים באוקספורד. הם קיוו לצלם ריאת ברזל אמיתית, אך נתקלו בבובת החייאה ש-"על אף שהיתה מפלסטיק, היתה לה הבעת פנים שהיא איפשהו בין יסורים לעונג. בדיוק מה שחיפשנו". הוידאו שהם צילמו צולם בשנית ועובד בפוטושופ והתוצאה – עד כמה שהטכניקה כביכול פשוטה ומינימליסטית – קולעת בדיוק לתחושות העולות מהמוזיקה.
The Bends הוא אלבום העוסק בשלל צורות ופנים בנושאים של חולי ובריאות. משמות הקטעים (The Bends, Bones, My Iron Lung), ועד לרבדים עמוקים יותר, כאשר יורק מבטא באופן מאוד אישי את חוויותיו כילד שבילה זמן רב במוסדות רפואיים ועבר חמישה ניתוחים בעינו. בנוסף, האלבום גם מעביר, מתחת לפני השטח, את המתח והמטענים שנצברו בלהקה במשך תקופה לא נפסקת של סיבובי הופעות, דבר שהשפיע על הבריאות הפיזית והמנטלית של חבריה ושלהם כקבוצה.ֿ
The Bends. להקה שנמצאת איפשהו בין ייסורים לעונג.
בדידות משותפת וסוף העולם // אוקיי, מחשב
דונווד ויורק, שתמיד עובדים במשותף על העיצובים של הלהקה, נדמים לעיתים כשתי זרועות של אותה ישות. מלבד ההומור המשותף והגישה האמנותית, שניהם ניהלו מערכות יחסים ארוכות עם בנות זוג אך לא נישאו, ושניהם בילו את שנותיהם המעצבות באנגליה של שנות ה-80, מה שהוביל לסט ערכים ותפישות אידיאולוגיות דומות. איום המלחמה הגרעינית בשנות ה-80 הרגיש קרוב ואמיתי מאי פעם, מה שיצר הן אצל יורק והן אצל דונווד עיסוק מתמיד בנושא. הפחד – אך עם זאת תחושת היראה וההערצה סביב כל מה שקשור לקדמה הטכנולוגית. כשדונווד החל בעבודה על העיצוב ל-OK Computer, הערכים המשותפים באו לידי ביטוי ביתר שאת.
״תום קנה בית באותה תקופה. הצלחנו בגדול! בית מנותק במזרח אוקספורד! בכל מקרה, ישבנו שם באיזה חדר קטן, עבדנו על האלבום והסתכלתי החוצה מהחלון. כל מה שיכולתי לראות זה נוף פוסט-אפוקליפטי שאחרי מלחמה גרעינית. רק כלום לבן ועצים חרוכים. אני חושב שקראתי איפשהו בטעות שלבן הוא הצבע של מוות בתרבויות מסוימות כי זה הצבע של עצמות מולבנות. המוות היה בהכל וזה היה החזון שרצינו להעביר, רק עם טאבלט ועט ציור", סיפר דונווד באותו ראיון. הנושאים של ניכור מודרני השזורים לכל אורך האלבום מצאו ביטוי בעטיפה והעיצוב הנלווה, המעבירים את הפרנויה ותחושת הבדידות באופן מושלם. תמונות של כבישים, מטוסים והוראות בטיחות, לצד דמויות חסרות פנים ושברי מילים, נוצרו גם כאן ע"י סריקת תמונות ומניפולציות בפוטושופ, כשהפעם הצמד דונווד ויורק הציבו לעצמם חוק. אסור היה למחוק שום דבר. אם הייתה נעשית טעות – הם לא יכלו לעשות Undo, אלא עברו עליה בצבע לבן. אפקט המחיקות מוסיף לתחושת הפניקה והפרנויה שבאלבום.
עוד אלמנט של העבודה המשותפת של השניים לצד מחשב באותה תקופה, הוביל דווקא לתרומה מוזיקלית מצידו של דונווד. הלהקה הקליטה את OK Computer בין החללים הענקיים של אחוזת St Catherine's Court בבאת', אנגליה (איפה שהקיור הקליטו לפני כן את Wild Mood Swings ויחזרו אח״כ להקליט את Blood Flowers) ודונווד עבד בקומה העליונה ושיחק עם "מחשב ענק שעלה משהו כמו 7000 פאונד... בצבע בז', לפני ש-Apple נהיו מגניבים". הוא הזין לתוכנת קריאת טקסט סיפורים קצרים שכתב וקול מתכתי ממוחשב הקריא לו אותם בחזרה. נייג'ל גודריך מספר: "כולנו חשבנו שזה הורס מצחוק, אבל אז תום נעלם לכמה שעות...". התוצאה הייתה Fitter Happier.
Fitter Happier. דונווד הפך, כמעט בעל כורחו, מדמות המביאה ביטוי ויזואלי למוזיקה – לכזו המשפיעה על המוזיקה עצמה.
שינוי כיוון אומנותי – מוזיקלית וויזואלית // KID A ו-Amnesiac
ב-Kid A וב-Amnesiac, לקח דונווד – כמו הלהקה – שינוי גישה רציני. האמן התחיל לסלוד מהעבודה האינטנסיבית עם המחשב ובחר להשתמש בקנבסים ענקיים עליהם צייר באמצעות מקלות וסכינים, נופים גרנדיוזיים ועוצמתיים. הרים, קרחונים ובריכות דם (רפרנס ישיר לרומן הגרפי Brought to Light, המציג טרור מדיני שהפעיל ה-CIA). השפעות נוספות על העיצוב הגיעו מהמלחמה בקוסובו שהתרחשה בעותה העת. דונווד מספר איך ראה תמונה על השער של עיתון הגארדיאן: "זה היה מטר מרובע של שלג עם כל הפסולת של מלחמה... זה הטריד אותי בצורה שמלחמה לא הטרידה אותי בעבר, הרגשתי שזה קורה ברחוב שלי."
"עקבות דם בשלג", קוסובו, 1999 – צילום של Andrew Testa.
בנוסף, יורק ודונווד הושפעו מהתחממות גלובלית וממצב האקלים. תום מספר "... דונווד ואני בילינו כמות זמן לא פרופורציונלית באינטרנט. נתקלנו באתר של Worldwatch Institute, שהיה מלא בסטטיסטיקות מפחידות על קרחונים שנמסים ושינוי של תבניות מזג האוויר. בזמנו דיברו על הנושאים האלו מעט, אבל אנחנו הפכנו אובססיביים לזה. בסופו של דבר, זה הוביל אותנו לשים תמונה של רכס הרים על העטיפה."
דונווד מוסיף: "הרעיון הכללי היה, שהרים הם אלמנט נוף מאוד עוצמתי... על הכוח מבשר הרעות שיכול להתקיים בטבע." ואכן, תחושת קנה המידה האדיר שנמצאת באלבום מגיעה אלינו עוד לפני ששמנו צליל אחד, דרך ההרים הקפואים שבעטיפה. מסתוריים, טומנים בחובם איזו בשורה נוראה, אך בו זמנית מהפנטים ביופיים.
מתוך הארט של KID A. נופים מהפנטים ומבשרי רעות
KID A כלל גם את הופעתו הראשונה של לוגו הדב המפורסם של רדיוהד. ללוגו, שהפך אולי לסממן הכי מזוהה עם הלהקה, יש דווקא מקור לא בהכרח צפוי. דונווד צייר אותו לראשונה כשסיפר לבתו הקטנה סיפור לפני השינה. "הייתי מספר לה סיפורים ותוך כדי מצייר, חצי ישן בחמש לפנות בוקר. וזה היה סיפור על התבגרות. על איך לילדים האלה היו את הצעצועים שהם אהבו מאוד, אבל כשהם גדלו הם שמו את כל הצעצועים בעליית הגג והפכו להיות מבוגרים מאוד משעממים. הצעצועים הפכו כועסים יותר ויותר בזמן שהם הוזנחו בעליית הגג. ואז המבוגרים אוכלים ארוחת ערב עם כל החברים המבוגרים שלהם, הכל מאוד משעמם, והדב יורד למטה ואוכל אותם."
הציור של הדב ליווה את קמפיין השיווק היחצ"ני של KID A, שהיה פורץ דרך לתקופתו, עם אחד השימושים הראשונים של שיווק מוזיקה באמצעות האינטרנט. קליפים קצרים, שזכו לשם "Blips", עבודתם של יורק ודונווד כמובן, הופצו ב-1000 אתרים ונתנו למעריצים הצצות לאלבום המתקרב וכן הזדמנות לרכישה מראש ולהאזנה מוקדמת לאלבום כולו.
ה"בליפים" שהופצו ברחבי האינטרנט כמקפיין שיווקי ליציאת KID A.
AMNESIAC, שיצא 8 חודשים לאחר KID A, גם כן לווה ב"בליפים" כאלו. ועיצוב העטיפה שלו מזכיר קמעה את אותו סיפור שדונווד סיפר לילדה שלו, על הצעצועים הנטושים. "רצינו שזה יהיה כמו ספר. שמישהו כתב את כל הדפים האלו ושם אותם באיזו מגירה נשכחת בעליית הגג... הן ויזואלית והן מוזיקלית, האלבום הזה מדבר על מציאת הספר הזה ודפדוף בעמודים שלו." דונווד ויורק הגדילו לעשות ועיצבו את המהודרה המיוחדת של Amnesiac כספר ספריה ישן. הם זכו בעקבותיה בפרס הגראמי על עיצוב העטיפה הטוב ביותר. בתוך הספר מופיעים ציורים שדונווד צייר בהשראת נסיעות שלקח ללונדון ובהן דימיין את העיר כמבוך, כסוג של כלא מדומיין, "מקום שאתה יכול ללכת בו ואתה המינאטאור של לונדון. כולנו חצי אדם חצי מפלצת ואנחנו לכודים במבוך הזה של העבר."
Amnesiac. תמונות של Michael Randall
התקופה הכחולה-כתומה-אדומה-ירוקה-צהובה-שחורה-לבנה // Hail to the Thief ו-In Rainbows
אחרי הסשנים הארוכים והמתישים של הקלטת Kid A ו-Amnesiac, הלהקה חיפשה כיוון אחר בעבודה על אלבומה הבא. בראיון ל-MTV, תום יורק תיאר איך ההקלטות של שני האלבומים, שנמשכו מעל לשנה וכללו ניסויים טכנים רבים וכן ויכוחים פנימיים בין חברי הלהקה, היו כאב ראש מוחלט. בעצתו של נייג'ל גודריך, הלהקה עברה ללוס אנג'לס לשבועיים מרוכזים של הקלטות באולפני Ocean Way, הוליווד. בניגוד ל-Kid A ו-Amnesiac, שדרשו הקלטה נפרדת של כלים שונים והעלאות רבות, הפעם הלהקה התמקדה בנגינה חיה. במידה והם רצו להשתמש במחשבים, אלו היו חייבים להיות איתם בחדר, ככלי נגינה נוסף לכל דבר ועניין. לנסיעה ללוס אנג'לס הצטרף גם סטלני דונווד. את שהותו שם הוא בילה בצפייה בלהקה באולפן וכן בנסיעות במושב הנוסע של המכונית, בהן שירבט לעצמו מילים שראה בשלטי חוצות ברחבי העיר.
שרבוטי מילים של סטלני דונווד, עפ"י הנוף בלוס אנג'לס. מתוך עטיפת ה-"Interview CD" (דיסק עם ראיון מוקלט של הלהקה, שנשלח לעיתונאים).
הרעיון הראשוני שהיה לו לעטיפת האלבום היה שונה באופן מהותי מהתוצאה הסופית; דונווד דמיין צילום של עצים גזומים בצורה פאלית, שחודרים אל עננים בצורת וגינה. "די בטוב טעם, אני חייב להוסיף", אמר בראיון למגזין GQ. "תום ואני ישבנו, וזה מאוד רוקנ'רול החלק זה...ישבנו לנו במרפסת של השאטו מרמונט בשדרות סאנסט, ותום שאל אותי אם יש לי כבר רעיונות לעטיפה של האלבום. תיארתי לו את מה שחשבתי. הייתה שתיקה ואז תום אמר, מאוד לאט, 'אני לא חושב שזה יעבוד...'".
אחרי מחצית השבועיים שהלהקה הקציבה לעצמה ב-LA, בהם דונווד צפה ושירטט את המילים הצעקניות בשלטי החוצות שראה, הגיעה ההארה: "אני צריך צבע! אני צריך קנבסים! יש לי את כל המילים האלו ואני הולך לצייר אותן! לוס אנג'לס פתאום הפכה להגיונית, זה הכל צבעים זוהרים מפלסטיק וצעקות ומילים!" דונווד השתמש בפלטת הצבעים הבהירה שראה חוזרת שוב ושוב ברחבי העיר: אדום, ירוק, כחול, צהוב, כתום, שחור ולבן. כולם צבעים שנועדו לבלוט בזמן שנוסעים במהירות גבוהה, חולפים על פניהם. "פרסום נועד להיות מפתה ומושך, אבל בהרבה מובנים יש בזה משהו מאוד יפה... נהנתי מלקחת אלמנטים של שלטי חוצות ולהוציא אותם מהקשר. זה מוריד את האלמנט המכירתי ויורד ממש למהות – ללב ליבו של פרסום." לצד המילים שדונווד רשם לעצמו, תום יורק הוסיף מילים נוספות, המתקשרות לנושאים הכלליים של השירים שכתב: המלחמה בטרור והפחד האישי שלו מלחיות בעולם מוטרף ומבולבל, במיוחד כהורה צעיר לבנו הראשון. את שלל הדימויים הללו, צייר דונווד על שמונה קנבסים שחורים, בדמות שמונה מפות שונות: גרוזני, בגדד, לונדון, ניו יורק, הוליווד, קאבול, סנטה מוניקה והחוף הפסיפי – היצירה המעטרת את Hail to the Thief:
השימוש בצבעים בהירים המשיך גם אל האלבום הבא של רדיוהד, In Rainbows. אמנם גם כאן, הרעיון המקורי של דונווד היה שונה – הוא תיכנן תחילה להשתמש בשרטוטים של חניונים, סופר-מרקטים וקניונים. תוצאה של השראה שספג מספרים שקרא בעותה תקופה ועסקו במה שיקרה לציוויליזציה כשיגמר הנפט. ההקלטות עצמן לקחו חלק ב"אחוזת טוטנהאם", שהייתה במצב כה מזעזע ו"רדופה ע"י לפחות שתי רוחות רפאים" שהלהקה ישנה מחוצה לה בקראוונים, והיו חלקים בבית שאף אחד לא הסכים להיכנס אליהם. "היה מתחם שלם של מרתפים שכולנו פשוט פחדנו מדי מכדי לרדת אליו, ושלוש קומות מעל היו אמבטיות מלאות בזבובים וציפורים מתות. פשוט מוות, ואני קראתי את הספרים האלה על סוף העולם, אז יצא שעבדתי על יצירות ממש מדכאות." אך כשדונווד שמע את השירים מתפתחים במהלך ההקלטות, הוא הבין שצריך ללכת לכיוון אחר לגמרי. "המוזיקה הייתה יפהפייה, מאוד אורגנית וחושנית. נבחתי על העץ הלא נכון לחלוטין." דונווד ניסה להשיג משהו יותר הולם לאווירה הצבעונית של המוזיקה ששמע – ויורק תרם על-ידי תמונות שהביא מהאתר של NASA כהשראה:
תמונות של נאס"א שימשו מקור השראה לעיצוב של In Rainbows. מתוך האתר הרשמי של נאס"א.
אך כדי להגיע לכתמי הצבע החלליים שמעטרים את העטיפה של In Rainbows, דונווד היה צריך גם עזרה של יד המקרה. בזמן שצייר על קנבסים באחד החללים של האחוזה הוא מעד והפיל מספר נרות. שעווה עפה לכל עבר ונחתה גם על הבד. דונווד התרשם מהתוצאה והתחיל לעבוד בטכניקה של ציור עם מזרקים רפואיים ושעווה מותכת.
עצים, רוחות וסופות רעמים // King of Limbs ו-A Moon Shaped Pool
המעבר של דונווד בין טכניקות שונות – מעבודה ממוחשבת לחלוטין בפוטושופ, דרך ציור על קנבסים ענקיים ומעבודות מונוכרומטיות ואפלות לשימוש בצבעים בהירים – היא מרשימה ביותר. כשרדיוהד התחילו לעבוד על אלבום ההמשך ל-In Rainbows – The King of Limbs, דונווד רצה שוב להתנסות בטכניקה חדשה. הוא הציע, בהשראת הדיוקנים של גרדהרד ריכטר, לצייר פורטרטים של חברי הלהקה בצבעי שמן. "הבעיה הייתה שמעולם לא השתמשתי בצבעי שמן בעבר ושאני לא גרדהרד ריכטר, אז מה שיצא הייתה סדרה של אסונות מצויירים", סיפר דונווד על הניסוי. הוא ירד מהרעיון ושוב חזר אל הקשבה למוזיקה שהלהקה יוצרת באולפן ככלי לקבלת השראה, לתפוס את מהות המסר שהם מנסים להעביר. דונווד מצא עצמו מדמיין "קתדרלות עצומות של עצים צבעוניים, כשהמוזיקה מהדהדת בין הענפים וכל מיני יצורים משונים מסתובבים בערפל". דונווד עבד עם תום יורק והשניים ציירו שלל ציורים בהשראת סיפורי אגדות אירופאים ישנים: כיפה אדומה, עמי ותמי, היפהפייה הנרדמת ועוד. ציורים של עצים מסתוריים ויערות, לצד יצורים מרובי גפיים שאיכלסו אותם.
עולם הפלורה והפאונה שהשניים יצרו מצא ביטוי במהדורה המיוחדת של The King of Limgs.
דונווד והלהקה לא רצו פורמט דומה למהדורה המיוחדת של In Rainbows, שהרגישה להם, "קופסה מאוד מאסיבית וכבדה, כמעט כמו ספר שולחן." במילותיו של דונווד, "כמובן, אהבתי את האריזה הזו, אבל ל-King of Limbs זה לא התאים בכלל". עבורו, האלבום היה פחות "הצהרה" מאשר In Rainbows ויותר תמונת מצב המשקפת את איפה שהלהקה נמצאת כיום: "זו הסיטואציה כפי שהיא כרגע. זה לא החלטי, לא סופי, היא במצב של זרימה". יתרה מזאת, דונווד והלהקה נרתעו מליצור עוד "קופסה ענקית של תקליטים". במצב שבו השוק היה רווי במהדורות מיוחדות גרנדיוזיות ורהבתניות, הם רצו ללכת בגישה מעט צנועה יותר, ליצור משהו עדין קמעה, מתכלה. סביב התפישה הזו (ובהשראת אוסף עיתונים ישנים שהונח באופן תמוה בחצר ביתו של קולין גרינווד), דונווד התלהב מהרעיון של העיתון כמדיום חולף, רגעי, מהאופן שבו עיתון שנשאר בשמש במהלך היום, בסופו כבר יהיה מעט דהוי ומקומט. "מעין גירסה במהירות גבוהה של מה שקורה לנו כבני אדם... ההתנוונות הבלתי נמנעת שבאה עם היותנו יצורים חיים".
מתוך ה-"Newspaper album", המהדורה המיוחדת של The King of Limbs. דונווד ויורק (הפעם תחת השמות הבדויים Donald Twain ו- Zachariah Wildwood) היו מועמדים שוב לגראמי בקטגוריית האריזה הטובה ביותר.
כחלק מהקמפיין השיווקי לאלבום, הופצו בחנויות תקליטים ברחבי העולם מהודרת עיתון מיוחדת – "The Universal Sigh" – שכללה תמונות, ציורים, קטעי שירה ומילים לצד סיפורים קצרים שכתב דונווד. מחוץ לחנות אחת בלונדון, היו אלה יורק ודונווד בעצמם שחילקו עיתונים לקהל, לבושים במלוא הפאסון של מחלקי עיתונים בריטיים ותיקים:
עבור הארט שילווה את אלבומה התשיעי של הלהקה - A Moon Shaped Pool - יורק ודונווד חיפשו משהו מאוד מופשט, משהו שיהיה מושפע ממקריות וגורל. גישה מתאימה באופן מצמרר לאופי השירים באלבום, שהושפעו עמוקות מפרידתו של יורק מבת זוגתו מזה 23 שנים, ומותה מסרטן מספר חודשים לאחר מכן. היצירות המלוות את האלבום משקפות את המצב הנסער, המבולבל והקודר של נפש הנמצאת במצב שברירי ביותר.
מתוך הציורים שליוו את A Moon Shaped Pool.
את A Moon Shaped Pool הקליטו רדיוהד באולפני La Fabrique שבפרובאנס, דרום צרפת – ודונווד השיג את התוצאות באמצעות השארת הקנבסים באוויר הפתוח ולחסדי מזג האוויר הקיצוני ששררו באיזור - שילוב של רוחות חמות וסופות רעמים. "כמעט הורדנו לגמרי את האלמנט האנושי מהיצירה... זה היה ממש כמו לתכנן ניסוי ולראות מה קורה." בכדי להגיע לתוצר הסופי, היצירות צולמו ועובדו במחשב ע"י דונווד ויורק. דונווד מתאר את העבודה המשותפת של השניים כמעין תחרות ידידותית: "אני מנסה להקפיד על הפרטים עם הפרפקציוניזם שלי, ואז תום בא ודופק את הכל. זה עובד נהדר, אנחנו עושים את זה כבר תקופה ארוכה. אם לסכם את זה בפשטות, כשאנחנו עובדים ביחד, אני עושה משהו ואז הוא דופק את זה לגמרי – ואז אני דופק לגמרי את מה שהוא עשה ואנחנו ממשיכים במעגל הזה עד שאנחנו מרוצים מהתוצאה. זו תחרות לראות מי 'מנצח' בציור, מי לוקח עליו בעלות אומנותית".
במהלך 24 השנים האחרונות, עבודתו של סטנלי דונווד הפכה בלתי נפרדת, ואף לחלק מהותי מתהליך היצירה של רדיוהד. העבודה הצמודה של הלהקה ושל האמן מטשטשים את הקווים בין "יצירה מוזיקלית" ל"יצירה ויזואלית" – ולאורך הקריירה המשותפת שלהם הפכו את שני האלמנטים כמעט לאחד. על אף שתום יורק תיאר את דונווד כחבר בלהקה, יחד עם המפיק נייג'ל גודריך, דונווד עצמו הוא מציין בתוקף שהוא אינו "החבר השישי או השביעי ברדיוהד". אך גם בלי להיתפס להגדרה זו או אחרת, אין אפשרות לדמיין את רדיוהד בלי סטנלי דונווד, לא פחות משאי אפשר לחשוב על סטלני דונווד מבלתי עבודתו עבור הלהקה.
במילותיו של אד אובריין: "הוא תמיד איתנו, ואנחנו צריכים אותו כחלק מהתהליך היצירתי. לא רק בשביל העיצובים, אלא כי הוא יגיד מדי פעם 'אני לא יודע שום דבר על מוזיקה, אבל זה היה פאקינג מעולה!'. מעצם ההימצאות שלו שם, המוזיקה מחלחלת אליו. הוא מקשיב לה איתנו, שוב פעם ושוב פעם ושוב פעם וזה נכנס אליו יחד עם כל מה שבא עם זה – הרוח של השירים – וזה מתבטא באמנות שלו. הוא קולט את כל זה וזה נהדר".
סטנלי דונווד עם היצירות של A Moon Shaped Pool. צולם בסטודיו שלו ב-La Fabrique, היכן שרדיוהד הקליטו את האלבום. חלק בלתי נפרד מהאופן בו רדיוהד יוצרים מוזיקה.