צעיר ישראלי ביישן מצא עצמו עובד ביקב איטלקי רק בכדי שיום אחד יוכל להרשים בחורה. כמה שנים טובות אחרי הוא משחרר אלבום של מחווה בעברית לאחד מגדולי הפולק של איטליה - פבריציו דה אנדרה. רועי ריק מספר בטור אישי מה איטליה עשתה לו, ומה הוא עשה לה בחזרה.

הקדמה - אחת התרומות החשובות של המוזיקה האיטלקית במאה העשרים היא נעימת הפתיחה, מעין תמה מוזיקלית שמופיעה בתחילת האלבום ונשזרת לה לכל אורכו בין השירים ובתוכם, לעתים רבות עם רפרנס מערבוני-אניו-מוריקונה שכזה. גם דה-אנדרה שלנו טמן את ידו בצלחת, והנה שיר הפתיחה מתוך אלבום הקונספט שלו משנת 1971 הנקרא בתרגום חופשי "לא לכסף, לא לאהבה, וגם לא לשם שמיים" – שזה בערך כל מה שאני מה מרגיש כלפי המוזיקה של פבריציו (ואולי ההפך הוא הנכון?)

Dormono Sulla Collina - Fabrizio De Andrè

אז מי היה פבריציו דה-אנדרה? (היה, כי הוא איננו עוד, הוא נפטר בטרם עת בשנת 1999 כשהוא בן 59 בלבד. סיבת המוות היא ככל הנראה עשורים של תצלומי דיוקן שלו עם סיגריה בפה...) ובכן, ברמת הכותרת לקומוניקט, אפשר להגיד שהוא גדול הסינגר-סונגרייטרים של איטליה, ורסיה מוזיקלית למה שפליני היה לקולנוע, שילוב של פאסון של אריק איינשטיין, הבעה של חווה אלברשטיין וטקסטים של מאיר אריאל, ואז אפשר לזרוק גם את בוב דילן האיטלקי, לאונרד כהן האיטלקי, ז'ורז' ברסנס האיטלקי, ועוד ועוד חברים בליגת הצדק של הטרובדורים הגדולים של המאה העשרים.

אבל באיטליה הוא לא באמת היה "כמו" או "גדול ה-"... הוא היה פבריציו דה-אנדרה, או פאבר (Faber) בקרב אוהביו ומעריציו. מי מכם שחובב כדורגל, בוודאי יצא לו לראות לאחרונה את משחקו האחרון של פרנצ'סקו טוטי במדי רומא. אצטדיון שלם עומד ובוכה במשך דקות ארוכות יחד עם הקפטן שלהם. זה ההסבר הטוב ביותר למה שפבריציו היה עבור איטלקים חובבי מוזיקה, צעירים ומבוגרים כאחד, לא כי הוא טוטי של המוזיקה (על אף שהיה לו את הנגיעה של טוטי, אבל גם את הגדולה של בופון, וראיית המשחק של פירלו, שלא לדבר על הברק של רוברטו באג'יו), אלא כי הוא סמל למשהו שאנשים רואים בעצמם, ומתביישים ומתגאים בו. מורה דרך סורר, בדרך שאין ישר בה.

אז, פבריציו דה-אנדרה. איטלקי. יליד ג'נובה, עיר נמל שהייתה פעם אימפריה ימית אימתנית. אביו היה פרטיזן שהתנגד לפשיסטים ונהפך בתום המלחמה לתעשיין אמיד. הוא ניגן מגיל צעיר, כינור וגיטרה, ואהב ג'אז, וניסה את מזלו בסצנת הסינגר-סונגרייטר הג'נובזית של תחילת שנות ה-60 (שבזמנו הייתה מאוד תוססת, והוציאה מתוכה יוצרים רבים שווים להאזנה, כמו לואיג'י טנקו, ג'ינו פאולי ואחרים). הוא הושפע ממוזיקה אמריקאית ומשנסונים צרפתים, כמו גם ממוזיקה עממית איטלקית מכל מיני מחוזות, וכתב שירים על אהבה מרירה ועל דמויות שוליים מהחברה האיטלקית, בשפה גבוהה ונמוכה כאחד. הוא שחרר לא מעט סינגלים במשך כמה שנים, שעל אף שלימים יהפכו לנכסי צאן ברזל איטלקיים, זכו להצלחה מקומית בלבד. במקביל, דה-אנדרה למד משפטים באוניברסיטה ואף עבד כמורה, אך ההצלחה הגיעה דווקא מכך שאחת מזמרות הפופ הגדולות של איטליה, מינה, החליטה בשנת 1967 לבצע את אחד משיריו, "השיר של מרינלה" – מעשייה אפלה מבוססת על סיפור אמיתי של נערה צעירה שהתדרדרה לזנות ונרצחה במהלך ניסיון שוד. התמלוגים אפשרו לפבריציו לעזוב את האוניברסיטה ולהתמקד אך ורק במוזיקה.

La canzone di Marinella - Fabrizio De André

לפני עשור, נסעתי לעבוד ביקבים באיטליה כמעין טיול שלאחר צבא. לא התעניינתי באיטליה או ביין במיוחד. הנחתי שזה פשוט יהיה סיפור מעניין. התגלגלתי ליקב של זוג צעיר שעזב את עולם עריכת הדין וקנה חלקת כרם קטנה בטוסקנה. במהלך היום הסתובבתי עם פועלים שלא ידעו מילה באנגלית ורק צחקו, בצדק רב, על חוסר היכולת החקלאית שלי. בערבים אם זאת, הייתי יושב עם ג'יובאן-בטיסטה, הבעלים של היקב, והיינו תחת שמיים זרועי כוכבים שותים יין ללא הגבלה וחולקים אהבות מוזיקליות (שימו לב, אני משתמש בביטוי "זרועי כוכבים" על מנת לזרוע בסאב-טקסט כמה קסום וציורי זה היה, כשהאמת היא שאני לא אצליח לתאר מעולם כמה מופלאים היו ערבים אלו ועד כמה מכאיב לי שכבר אז לא הצלחתי לזכור אותם כראוי). כשהקשבתי לדה-אנדרה בפעם הראשונה בקושי הבנתי איטלקית (למען האמת האיטלקית שלי ממשיכה להחליד עד עצם היום הזה). על אף שלא הצלחתי להבין הרבה, לבי נתכווץ. משהו בשירה, בהגשה, באסתטיקה שהייתה כביכול דומה למשהו אבל לא דומה לכלום.

כמה שנים עברו. לבי נשבר, נתאחה קלות, הרס בקלילות וחוזר חלילה. פעם אחת ניסיתי להרשים ברמנית איטלקיה בזמן שהתגוררתי בלונדון עם הקולקטיב. היא לא ידעה ממש אנגלית ואני לא ממש הצלחתי לשלוט באיטלקית. אז דיברנו על מוזיקה, וציינתי את דה-אנדרה. היא הייתה מעריצה. קבענו להפגש. אני חזרתי הביתה והתחלתי לחרוש את כל הדיסקוגרפיה הענפה של דה-אנדרה. זה גם סיפור טוב לקומוניקט, אבל גם הוא נכון. וכשיצאנו לשתות משהו בטח התנהגתי כמו איזה ווירדו אובססיבי לדה-אנדרה. וכזה הייתי. וגם ביישן. שאלתי אותה בסוף הערב באיטלקית אם אני יכול לנשק אותה, והיא השיבה לי משהו באיטלקית, שנדמה לי שהיה תשובה שלילית. אין לדעת. בכל מקרה, לבי כבר נתרחב לו מחדש עם אהבה למוזיקה של דה אנדרה.

רועי ריק - אהבה הולכת ובאה (פבריציו דה אנדרה) | Roy Rieck - Amore Che Vieni, Amore Che Vai

ההצלחה ברמה הלאומית של דה אנדרה הזמינה שלב חדש ביצירה. הוא כבר נחשב לפיגורה סלבריטאית מחד ואינטלקטואל מאידך והוא החל ליצור אלבומים קונספטואלים, עם עיבודים עשירים ומורכבים יותר מצד אחד וכל מיני מחוות למוזיקה ימי-ביינמית מצד שני. וכל אחד מהם נדמה שהיה יותר הזוי מקודמו. כך למשל, בזמן שכולם געשו ממרד הסטודנטים בפריז ומדילן שמתחשמל, וייטנאם וסרג'נט פפר'ז של הביטלס, הוא כתב אלבום קונספטואלי ומייגע על... ישו. מה ישו יא כבד? סנטו בו עמיתים ומבקרים, העולם בוער. והוא משך כתפיים וחייך את חיוכו מועך הסיגריות. ושנים אחר כך, כשחלחלה ההבנה עד כמה חתרניים היו מסריו האנטי-כנסייתים (שימו לב, רק מרחק יריקה מהוותיקן, בתקופה שלא הייתה כה סובלנית וחשבה על זולתה כמו תקופתנו שלנו...) הוא סיים להקליט אלבום קונספטואלי על... מרד הסטודנטים בפריז. או יותר נכון על פקיד שהוא גם קצת ווירדו, שמתבאס כי פספס ולא לקח חלק במרד הסטודנטים ובמקום הולך ומבצע פיגוע כושל.

אומרים על דה-אנדרה שהיה אנרכיסט, פציפיסט, או סוציאליסט, או ליברטריאני או סתם סמולן. בכל עיר גדולה באיטליה תמצאו במרחק הליכה סמטה עם גרפיטי שמצטט אותו או את אחד משיריו. הוא עצמו העיד על עצמו כי הוא זמר, וזו בסך הכל נקודת האמצע ממשורר גאון לאידיוט מוחלט. הנה, מתוך האלבום "סיפורו של פקיד" משנת 1973, השיר "הפצצה בראש".

Fabrizio De Andrè- La Bomba in Testa

בשנת 1979, בשיא הקריירה שלו (תחשבו שלמה ארצי אחרי חום יולי-אוגוסט) אחרי סיבוב הופעות מיתולוגי ומוצלח שאין כמותו עם להקת הרוק המתקדם האיטלקית PFM (תחשבו שלומי שבן מופיע עם הקולקטיב), חטפו מאפיונרים מסרדיניה את דה אנדרה ואת אשתו השנייה, הזמרת דורי גצי. במשך ארבעה חודשים הם הוחזקו על ידי החוטפים במלון נטוש, עד שלבסוף שוחררו תמורת כופר מאוד נאה מצד משפחתו של דה אנדרה. דה-אנדרה היה מן המעטים שהעזו לבקר בגלוי את תרבות המאפיה שהייתה כל כך מושרשת בחלקים מסוימים באיטליה (אם כי הוא לא נחטף על רקע אידאולוגי, אלא רק כי הוא נתפס כעשיר מאוד). החוטפים נתפסו והועמדו למשפט ואילו דה אנדרה עלה להעיד ודווקא גילה הזדהות רבה עם "החיילים הפשוטים" ששמרו עליו, ואמר כי הם היו האסירים האמיתיים ולא הוא (לראשי החוטפים הוא לא גילה אותה מידה של סלחנות). הוא החל לטעון שלא רק המאפייה אשמה, וכי המאפיה היא זו שממלאת את החלל שנפער תודות לשחיתות הפוליטית כלכלית באיטליה, ואילו הממשלות שכביכול נלחמות בה בעצם צריכות אותה בשביל למנוע מאחוזים ניכרים מהאוכלוסיה להתמודד (ולהתלונן על אבטלה). זו הייתה תקופה בה התרכז הרבה יותר ביצירה פוליטית חברתית, והחטיפה הולידה לאלבום ללא שם, הידוע בתור "האינדיאני" בשל ציור האינדיאני שעל עטיפתו, שמנסה לגעת בקשר שבין אינדיאנים לפני חמש מאות שנה והעניים של סרדיניה כיום. הנה מתוכו, "מה שאין לי" (שגם תורגם לעברית ואולי השיר הכי ישראלי באלבום).

FABRIZIO DE ANDRE' - QUELLO CHE NO HO

הוא אהב שפות, פאבר. באמת היה אינטלקטואל. תרגם לאיטלקית שירים של דילן וברסנס, ולאונרד כהן. בדומה ללאונרד כהן, גם הוא חזר להופיע בשביל כמויות הכסף שהוא איבד בן רגע (מהכופר) אבל במקביל החל לעבוד על כל מיני הקליט אלבומים לא רק באיטלקית, אלא בג'נובזית וליגורית, נאפוליטנית וגם סרדינית. מעניין מה היה חושב על אלבום של שיריו בעברית. אני חושב שהוא היה אוהב, לא כי הם תורגמו או בוצעו רע או טוב, אלא כי אנחנו אותו סיפור דפוק ומופלא בכל מקום. אין לדעת, על כל מקרה.

הנה שיר משנת 1984 בשם "צידון" מתוך האלבום הג'נובזי שלו, אשר בתרגום חופשי מאוד (מאוד) נקרא "דרך הפרדות ליד הים". שיר שמדבר על אב שאיבד את בנו בצידון שבלבנון, ועומד נדהם ליד עקבות שהשאיר טנק. מי מסומפל שם בהתחלת השיר? אכן, אריאל שרון ולא אחר.

SIDUN - Fabrizio De Andrè

שאלו אותי לא פעם ולא פעמיים מה נסגר איתי, ומה לי ולפבריציו הזה, מה למישהו מלהקת אינדי ששרה (כמעט רק) באנגלית לתרגם עכשיו זמר איטלקי ישן לעברית? בעצם, לא שאלו אותי מעולם, כי אני בן אדם עם חזות נעימה, אז לא היה להם נעים להעליב אותי, אבל בדיעבד ראיתי את זה במבטים. לאחר שסוף סוף סיימתי עם הפרויקט רב השנים הזה, בהגיענו, גם עצמי תקע בי מבטים ותהה מה נסגר. אין לי תשובה. זה בער בי. זה תרגם את עצמו. אלו שירים שלא קשורים בכלל אליי, וגם לא לפבריציו למען האמת. הם היו אוניברסליים לפני שהוא כתב אותם, וסתומים עבור כל מי שלא מוכן לחשוב על זולתו, בכל שפה שהיא. ורק מי ששחצן מספיק בשביל שישבר לו הלב וסלחן מספיק בשביל לשבור אותו לאחר יבין אותם באמת.

כוכבית - תודה לאנשים הטובים של התדר על מתן ההזדמנות לקשקש כמעה על פבריציו דה-אנדרה ועל הפרויקט העברי שנרקם סביב יצירתו. כי נדמה לי שזו אכסנייה ראויה לוותר על בה על פאסון מהוגן ושפה של קומוניקט, ובטח ובטח לשחרר מכל הדימויים האיטלקיים הלעוסים שניתן לנצל לטובת פרויקט סובב-איטלקי שכזה בשביל לקדם אותו. אז הבה נשחררנא: סן-רמו, מאפיה, גלידה, אופרה, פיאט 500, פיצה (אגב, זו של התדר לא נופלת בסטנדרט, לדעתי), רוברטו בניני, ברלוסקוני, מאלדיני, מיכאלאנג'לו ומילי אביטל. שלום וביי.