איראן של ימינו היא לא בהכרח המדינה שהיתה במאה ה-20, היא בטח לא מורכבת רק מהסטיגמות שיש לנו עליה ועל התרבות שלה. יוסי חלילי נזכר בצלילים מבית סבתא ולוקח אותנו עמוק לתוך הסיפור אחר גיבורי הילדות שלה ועד לדור האחרון של כוכבי הפופ של איראן.
סבתא שלי, זכרונה לברכה, מעולם לא הפסיקה להתגעגע לאיראן. היא תמיד הרגישה בבית בישראל והעבירה בה את רוב חייה, מאז עלתה לכאן כנערה צעירה בשנות החמישים, אבל הזכרונות של איראן ההיא, זאת של לפני המהפכה, לא ממש עזבו אותה אף פעם. לפעמים, כשהיתה מתלהבת ממשהו יפה, היתה משווה ומעלה בגאווה את עברה וזורקת "כמו בפרס", ככה כבדרך אגב. כשלא מצאה חן בעיניה התנהגות מסויימת, דאגה לספר ש"בפרס זה לא היה ככה" ובכל הזדמנות אחרת שבה צץ והדהד הגעגוע ידעה להיזכר ולספר על היופי של הרחובות והשפע שבאוכל ויחסי החברות הנפלאים עם השכנים. הרוב היה אמיתי. מדי פעם, כשקריז הגעגעוע היה חזק מדי לדיבורים, היא היתה ניגשת אל האוסף המכובד של קלטות הוידאו שלה שסודרו יפה יפה במגירת המזנון שבסלון, שולפת אחת ומבקשת ממני להפעיל.
בניגוד לסבא שלי, ששלט ביד רמה בחצר הבית עם הפטיפון ואוסף התקליטים שלו שכלל מוזיקה פרסית קלאסית ואינסטרומנטלית המבוססת בעיקר על כלי נגינה מסורתיים ומאוולים אינסופיים, בסלון של סבתא (וגם ברדיו שבמטבח) שלט הפופ. היו שם מורטזה ומוהין, שאהרם ושוהרה סולאתי, סאטאר, מהסטי והיידה ועוד שמות מעילית התוצרת של הפופ הפרסי, בליל של הופעות חיות, ראיונות וקליפים עם מיטב האפקטים של האייטיז. אלא שאת ההופעות והשירים הללו, שהחזירו את סבתא שלי בקלות לניחוחות הילדות, אסור היה לייצר באיראן מאז סוף שנות השבעים. רובם המכריע הגיע בכלל מלוס אנג׳לס, מקום מושבם המעודכן של מרבית כוכבי הזמר האיראניים ושל ערוצי טלוויזיה ולייבלים כמו Jaam-e Jam ו-IR TV, שנמלטו מאיראן החדשה יחד עם רוחות המהפכה המתקרבת של שלטון חומייני ולאחריהן.
הדיכוי התרבותי והאיסור על שירת נשים ואורח חיים המזוהה עם המערב וגרוע מכך - עם השלטון הקודם, הגיע בחבילה אחת עם האייתולות והמשטר האיסלאמיסטי הדתי החדש ויצר קהילות גולים של תומכי השאה הקודם, אנשי רוח ותרבות וסתם איראניים שחזו את הנולד, בארה״ב ובאירופה. איראן התוססת והיפה מהזכרונות של סבתא שלי הפכה למנוכרת ומסוגרת והחלה בתהליך ההתנתקות שלה מן הציוויליזציה המערבית, תהליך שממשיך גם היום. אבל כאמור, זה לא תמיד היה ככה.
באמצע שנות העשרים של המאה הקודמת, הכריז על עצמו רזא ח׳אן פהלווי כשאה של פרס. הכיוון שלו היה ברור – מודרניזציה. הוא ריכז את השלטון בטהרן והקים בה אוניברסיטה, ביצע רפורמות בחינוך, בפוליטיקה המקומית והבינלאומית ובמשטר הדת הטוטליטרי שריחף מעל לחיי האזרחים. כחלק מטיפוח המורשת והלאומיות המקומית, שינה פהלווי ב-1935 את שם ארצו מפרס – השם שנתנו לה היוונים הקדומים בלעג, לאיראן – השם שבו תמיד קראו האיראנים למולדתם ומשמעו ׳ארצם של הארים׳. בנו הצעיר מוחמד, שהמשיך את השושלת והחליף אותו כמה שנים אחר כך, המשיך בתנופה את מורשת החילון של אביו והרחיב אותה בשורת רפורמות ליברליות בתחומי החברה, הכלכלה והחינוך שזכו לכינוי ״המהפכה הלבנה״.
גוגוש, נסיכת הפופ של איראן
זכויות האדם באיראן קיבלו חיזוק משמעותי ולמרות הדרישות של אנשי דת ואופוזיציונרים מוסלמים, שיית אלכוהול, הימורים או יחסי מין לפני הנישואין לא נאסרו בחוק. השילוב של כל אלה עם השגשוג הכלכלי באותן שנים השפיע באופן ישיר על חיי החברה והתרבות האיראנית, כששיתוף הפעולה והגבולות המנטליים הפתוחים עם המערב מחוללים שינוי גם בתחום היצירה והבידור. המוזיקה הפרסית המסורתית, שהתאפיינה בשלל סולמות מלאי רבעי טונים, מקאמים כבדים וסגנונות שהושפעו ממחוזות שונים באיראן וסביבותיה, זכתה לתפנית אבולוציונית מעניינת. כלים פופולריים כמו טאר וקמנצ׳ה הוחלפו בהדרגה, תחילה בכינור ולאחר מכן בכלים נוספים שהגיעו בהשפעה מערבית מובהקת מסגנונות כמו ג׳אז וטנגו ואיתם נכנסו אלמנטים מוזיקליים חדשים ולא מוכרים. מילים בפרסית נכתבו ללחנים מערביים, ועד מהרה הפכו הלחנים הללו לנחלתם של האמנים המקומיים. סגנונות בעלי אוריינטציה ״מזרחית״ כמו מוזיקה בלקנית, מזרח אירופאית ולטינית התכתבו הרמונית ביתר קלות עם המודוסים האיראניים המסורתיים ויצרו בלנד חדש ומעניין בתוך עולם מוזיקלי חדש.
אחד הזמרים הראשונים שעשה את זה בגדול ושילב גיטרה במוזיקה שלו היה ויגן (Vigen), שכונה גם ״מלך הפופ האיראני״ ו״סולטן הג׳אז״. האלביס של המוזיקה הפרסית המתפתחת ספג לא מעט השפעות מוזיקליות מערביות מאיטליה וספרד וגם מדרום וצפון אמריקה והחל לשלב אותן במוזיקה הפרסית שהכיר מהבית. את הגיטרה, לפי האגדה, הוא רכש מחייל סובייטי מיואש בזמן מלחמת העולם השניה, שגם פתח לו את הדלת לעולמות המוזיקליים החדשים הללו. המוזיקה שיצר יחד עם כמה מהכותבים והמלחינים החשובים של התקופה נקראה בשפת הרחוב jaz, בהשאלה מהז׳אנר המוכר ההוא – למרות חוסר ההקשר המוזיקלי – וכוונה בעיקר לציין את הקלילות והשמחה שהיא הביאה איתה ביחס למוזיקה המסורתית הקלאסית והרצינית. עם השנים שונה המונח ל-pap, והתקרב לפופ המערבי המוכר.
ויגן, כמו סבתא שלי, נולד בעיר האמדן שנחשבה למקור איכותי ועיקרי של מוזיקאים באיראן. הוא היה אדם גבוה, יפה מראה, ושיחק בלא מעט סרטים במקביל לקריירת השירה שלו. יחד עם הבלורית והקסם הוא הפך במהרה לאהוב הבנות ולפופ-סטאר הרשמי הראשון באיראן. אבל באיראן הפתוחה והמקבלת של אז משחק ושירה לא היו עניין לגברים בלבד. המקבילה הנשית שלו, דלקאש (Delkash), נחשבת עד היום לאייקון הגדול של איראן ונחשבה גם בזמן אמת לפורצת דרך בתחום. היא התחילה לשדר, לשיר ולכתוב מוזיקה כבר באמצע שנות הארבעים והפכה לכוכבת במקביל לויגן, כך ששיתוף פעולה ביניהם היה יותר ממתבקש. זה קרה לבסוף בכמה הזדמנויות, כשהזכור והמוכר בינהן הוא הדואט הנפלא Delam Mikhast (בתרגום חופשי: ליבי השתוקק), שלקח את הצ'ה-צ'ה הקובנית כמה צעדים אל עבר המוזיקה הפרסית ויצר את אחת הקלאסיקות הזכורות של התקופה. יחד איתו, היו לויגן יותר מ-600 שירים במהלך הקריירה, השפעה עצומה על אמנים צעירים שבאו בעקבותיו ותרומה מכרעת בעיצוב הנראטיב התרבותי של מולדתו, אבל כשהגיעה המהפכה זה לא שינה לאף אחד. הוא הוגלה לארצות הברית שבה כבר התגורר בתחילת שנות השבעים, התיישב בהוליווד והמשיך ליצור ולהופיע בקונצרטים ובתוכניות טלוויזיה נחשבות עד למותו ממחלת הסרטן בסוף 2003.
ההצלחה של ויגן בשנות החמישים והשישים פתחה את הדלת למגוון יוצרים ויחד עם האוזן המוזיקלית של צרכני המוזיקה האיראניים שהלכה והסתגלה למקצבים ולסגנונות השונים, נפרץ הסכר. במקביל, נכנסו שידורי הטלוויזיה לתמונה ושיחקו תפקיד חשוב ומשמעותי ביצירת כוכבי הפופ הבאים, הפופולריות שלהם ושינוי התפיסה התרבותית של הקהל. הראשון בבידור של אותה תקופה היה זמר, שחקן ובעיקר מנחה וכוכב תרבות ענק בשם פריידון פארוכזאד (Fereydoun Farrokhzad). התכנית שלו שנקראה ״הציפורן הכסוף״ (הפרח, לא זאת מהאצבע ברגל) היתה ה-תכנית בה׳ הידיעה, זו שכולם – עשירים, עניים, אליטיסטים ופשוטי עם – צפו בה וששימשה כבמה המרכזית לאמנים של התקופה. פארוכזאד, שאת התארים האקדמיים שלו עשה בשנות השישים בגרמניה ובאוסטריה, ידע כבר אז שהוא שייך לתחום הבידור.
שירים שכתב בזמן הלימודים התפרסמו בעיתונים בגרמניה ואף זיכו אותו בפרסים ובגישה ישירה לתכניות רדיו וטלוויזיה, בהן קידם וחשף בין השאר מוזיקה איראנית. כמה שנים אחר כך, הוא חזר לאיראן עם הרבה תשוקה ולא מעט ניסיון, כשהפעם כח החשיפה שלו גדול פי כמה. הוא המשיך לארח ולקדם זמרות וזמרים איראניים צעירים וותיקים בתכניות הטלוויזיה והרדיו שלו, הפעם באיראן, כשביניהם שמות שירכיבו את סצינת המוזיקה הפופולרית והמיינסטרים האיראני וייככבו בקלטות הוידאו של סבתא שלי כעבור שנים. אחת האהובות שבהן, על האיראנים בכלל ועל סבתא שלי בפרט - למרות שבשלב הזה היא כבר התהלכה על אדמת הקודש של ארץ ישראל, כנראה יד ביד עם סבא שלי - היא הזמרת היידה (Hayedeh) שנחשבת עד היום לאחת הזמרות הגדולות של המוזיקה האיראנית במאה העשרים, על אף קריירה קצרה יחסית של שני עשורים.
עם יכולת שליטה ווקאלית נדירה, הודות ללימודי פיתוח קול בשיטה הפרסית המסורתית, היא הוכתרה על ידי רבים כממשיכת דרכה של דלקאש, שלטה על מנעד רחב של ביצועים וזגזגה בקלות בין היצירות המסורתיות לבין להיטי הפופ הקלילים שלה. לא היו חסרים לה כאלה: Gol-e Sangam, Saghi, Bezan Tar ועוד הפכו אותה לכוכבת ולזמרת מבוקשת באירועי החברה הגבוהה וחצר השאה. אחותה הצעירה מהסטי (Mahasti) הלכה בעקבותיה ונחלה גם היא הצלחה ממשית, אבל אז כמובן הגיעה המהפכה.
למרות האהבה והפופולריות העצומה לה זכתה, נאלצה היידה להגר לבריטניה קצת לפני שהעניינים באיראן יצאו משליטה. משם היא המשיכה לקליפורניה, חיה ויצרה בלוס אנג'לס וגם נקברה בה, לאחר מותה מדום לב כמה שעות לאחר הופעה בסן פרנסיסקו, בגיל 47. החיבה היתרה שלה לאלכוהול (ובעיקר לוויסקי) בטח לא עזרה. היידה נחשבה לחברה קרובה ולזמרת מועדפת של פארוכזאד, שמצידו הספיק להתחתן ולהתגרש פעמיים ולנהל חיים אישיים מגוונים, לרבות בילויים במיטב המסיבות בסצינת חיי הלילה של איראן וחיי מין שכללו, בהיותו הומוסקסואל כמעט מוצהר, בעיקר גברים. כשהגיעה המהפכה ב-1979 הוא נכלא ואפילו עונה קצת, כאחד הסמלים של שלטון השאה ותרבות המערב, ומיד עם שחרורו עזב לגרמניה.
לצד הפופ המיינסטרימי המתפתח, הלכה וגדלה גם קהילה אלטרנטיבית ואיתה מבול של להקות קצב והרכבי רוק אקספירמנטליים. במקביל לפריחת הז׳אנר בארצות הברית ובאנגליה וכתוצאה ישירה ממדיניות השיתוף והמערביזציה של הממשל, החלו לשדר גם בתחנות הרדיו המקומיות מצעדי השמעות בהם כיכבו שמות מוכרים כמו הביטלס, הרולינג סטונז, השאדווז ועוד. תוך זמן קצר, התמלאו המועדונים ומקומות הבילוי של טהרן גם בהופעות חיות של מוזיקת רוק איראנית בועטת. היו שם בין היתר להקות כמו The Black Cats ששילבו רוק, ג׳אז ובלוז, The Littles ו-The Golden Ring שניגנו ריפים איראניים מובהקים על מקצבי רוק אמריקאיים, The Flowers שהושפעו בלי סוף מקאנטרי ובלוז, Takhalha שהעזו לחקות את הריפ המפורסם מ״בית השמש העולה״ ואחת Googoosh, שלקחה צעד קדימה את הרוק הפסיכדלי והפכה לסמל הנשי של הרוק והפופ האיראני. היא נולדה בערך בזמן שבו ויגן הפך לכוכב וכבר בגיל שלוש גילה אביה, שהיה שחקן נודד, את הכישרון והציב אותה על במה. מהר מאד הפכה הילדה הקטנה לכוכבת והשתתפה בעשרות סרטים ומחזות שזיכו אותה בלא מעט פרסים וים של תהילה.
כשמוזיקת הפופ נכנסה לאופנה היא היתה שם כדי לתת את הערך המוסף שלה, שכלל רוק פאנק וסול יחד עם הסטייל וטכניקת השירה המסורתית שהיו טבועים בה. היא שרה בפרסית, ערבית, טורקית, ספרדית, צרפתית ואנגלית והפכה למשהו ששמים לב אליו גם מחוץ לאיראן, בעיקר בשל החיוניות והתעוזה שביטאה המוזיקה שלה, שהצליחה לשלב בטבעיות מזרח ומערב ולשחרר דור שלם של איראנים מתפיסות שמרניות שלא היה בהן צורך יותר. אבל כמובן שגם כל אלה לא משחררים מציפורניה של המהפכה. כשזו הגיעה, גוגוש היתה דווקא בלוס אנג׳לס, אבל רגשות פטריוטיים וגעגועים גרמו לה לחזור ובניגוד לאחרים, לקבל על עצמה את הדין – דום שתיקה והפסקת הקריירה עד להודעה חדשה. ההודעה הזו הגיעה רק בשנת 2000 עם בחירתו של מיודענו חתאמי לנשיאות, אז היא הורשתה לצאת לסיבוב הופעות מחוץ לאיראן ולשיר שוב אחרי 21 שנה. ההופעת הללו כמובן נמכרו מראש בזכות קהל מעריצים שלעולם לא עזב אותה, והיא ממשיכה להופיע מדי פעם גם היום עם שירים מכל התקופות כולל אלבומה האחרון, שיצא לפני שנתיים.
The Black Cats במועדונים וברחובות טהרן
תור הזהב של מוזיקת הפופ האיראנית הסתיים באחת, עם עליית חומייני לשלטון, אולם התהליכים שהביאו לסיום הטראגי הזה היו רבים והתבשלו באיטיות לאורך זמן. לצד הפריחה והעושר התרבותי, נשמעו במהלך השנים קולות ממגוון שכבות באוכלוסיה האיראנית, בכללם אינטלקטואלים ואחרים, שטענו כי ההתרחקות מן המסורת והמורשת הפרסית – הן בתחום החברתי ובחיי היום יום והן בשינויים ה״מערביים״ מדי בתחום המוזיקה והתרבות – היא אסון של ממש. הקונפליקט בתוך העם האיראני הלך והתרחב בעקביות, כשהניסיון לשמור על צביון איראני מסורתי לצד קידמה, מודרניזציה ונאו-קולוניאליזם נוחל כישלון של ממש. בנוסף, הכפייה החילונית, הרדיפה אחר מתנגדי השלטון ובעיקר פערי המעמדות שנפערו בחברה האיראנית, לצד מעשי שחיתות וחגיגות כספים של משטר השאה גרמו לתחושה של מיאוס בקרב עניים איסלאמיסטים דתיים ואנשי שמאל וסטודנטים חילוניים גם יחד.
כשכל האלמנטים הללו התחברו והפכו להפגנות ענק שהלכו והפכו אלימות, זה היה כבר מעט מדי ומאוחר מדי עבור המשטר, שניסה למנוע את ההפיכה הבלתי נמנעת. הצעירים הללו, שהושפעו לא מעט מדרשות והרצאות של אופוזיציונרים ומתנגדי שלטון, היו בטוחים שהם משחררים את איראן מעול דיקטטורי ומביאים עידן חדש וטוב למולדתם האהובה. אבל לאייתולות של חומייני היו תוכניות אחרות. עד מהרה נכלאו ונרצחו פוליטיקאים, עשירים, חילונים, אמנים וכל מי שזוהה עם המשטר הקודם. מוסדות התרבות נהרסו והוחלפו, המוזיקה והשירה שהיו אחד הסמלים הגדולים של משטר השאה – ובעיקר מוזיקת הפופ - הפכו לטאבו (לרבות שריפה של תקליטים וספרים וסגירת לייבלים ותחנות שידור) וזכויות אדם נהיו לעניין סובייקטיבי. משמרות המהפכה עשו שמות ברחובות וגרמו למיליוני איראנים לחפש מפלט וביניהם גם המוזיקאים והאמנים שהבינו שתם עידן באיראן. מקצתם החליטו להישאר ולחתום על הצהרה שמחייבת אותם לנטוש את קריירת השירה והמשחק שלהם, אולם הרוב הגדול חיפש מפלט ומצא אותו בערי אירופה ובעיקר בקליפורניה שבארצות הברית. לוס אנג׳לס הפכה במהרה למעוז הלא רשמי של האמנים הגולים ועד מהרה נוצרו בה חיי תרבות חדשים – ואחרים.
הפופ שהתפתח קודם לכן באיראן קיבל (שוב) תפנית, כשהוא פוגש את הסינתיסייזרים ואת הסאונד האמריקאי של שנות השמונים. מכאן שום דבר כבר לא יהיה כשהיה. טענות בדבר דלות החומרים ולחנים והפקה מערביים מדי שבו ועלו מכל כיוון, כמו גם תלונות על מוזיקה שהיא בעצם חיקוי והעתקה של משהו שהיה פעם אותנטי, נוספו למצב רוח ירוד וצרות גדולות יותר, לפחות בהתחלה. אבל במצב החדש שנוצר הבינו כולם, שבניגוד למילות השיר ההוא, יותר טוב כמעט מכלום.
בשלישי לאוגוסט 1992 פריידון פארוכזד ענה לשיחת הטלפון בבית שלו בבון שבגרמניה. שני האורחים האיראנים שביקשו להתארח אצלו הגיעו, והוא הלך לאסוף אותם מתחנת הרכבת. זה היה מקובל אצלו, לארח אנשים, גם כאלה שהוא לא מכיר, ובלבד שהם תומכים בדעותיו הנחרצות ובמאבק הבלתי נגמר שלו במשטר האייתולות האכזרי. מוכר המכולת בשכונה שלו עוד זכר שהם עברו אצלו לקנות מצרכים לארוחה, ושפארוכזאד היה מבולבל ולא מפוקס שלא כהרגלו. כמה ימים אחר כך הוא נמצא מת בדירתו בתוך שלולית של דם כשגרסה אחת טוענת שנדקר בפיו קרוב לארבעים פעם ואילו אחרת גורסת שראשו נערף. כל הגרסאות ומרבית האיראנים מאמינים גם היום שפארוכזאד נרצח על ידי מתנקשים ששלח המשטר באיראן.
כרזת הסרט ״מי שמע על חתולים פרסיים״
למרות התהפוכות והשלבים שעברה תעשיית המוזיקה האיראנית מאז המהפכה, כולל חזרתם של אמנים שונים לטהרן והאקטיביות של כאלה שנולדו בה, גם היום נאלצים אמנים איראנים ליצור לשיר ולנגן תחת מגבלות הרגולציה. זמר הרוק ארש סבחאני ששירת כקצין במשמרות המהפכה לקראת שנות התשעים ולהקת Kiosk שלו עוד הספיקו ליצור ולהופיע עם שירי המחאה שלהם באיראן, אולם מהר מאוד נאסר על אמנים שונים לבצע את שיריהם ועל הרדיו להשמיע אותם. במקום להגיע לשלב הבא ולהיכנס לכלא, בחרו החברים לעזוב ולהגר לארצות הברית ולשגר את המחאה שלהם משם. גם The Yellow Dogs שעשו רוק בטהרן בעשור שאחרי המילניום והושפעו מלהקות כמו ג׳וי דיוויז׳ן והטוקינג הדז, נאלצו לנדוד לארצות הברית, לאחר שמשרד התרבות האיראני הכריז על המוזיקה שלהם כלא חוקית. הלהקה זכתה להצלחה ולעיקר התהילה שלה בזכות השתתפות בפסקול הסרט No One Knows About Persian Cats. ב-2013 נורו למוות בברוקלין הגיטריסט והמתופף, האחים מייסדי הלהקה, בידי מוזיקאי אחר על רקע לא ברור.
להקת רוק פרוגרסיב נוספת שפעלה עד לא מזמן באיראן היא Zir Cigari, שהתמקדה בעיקר בשירי מחאה והתאפיינה במוזיקה קודרת שהיתה אהובה על הצעירים אבל פחות על השלטון, מה שאולי מסביר את ההיעלמות שלה לאחרונה. בדומה לאלה, גם צמד היוצרים האלקטרוני אנוש ואראש, שיוצרים כיום באיראן מוזיקה שנחשבת ל״מוזיקה מן השטן״, נאלצים להפיץ את המוזיקה שלהם במחתרת ומסתכנים בעונשים כבדים מן המשטר, כשאת מרבית האוויר והאהדה הם מקבלים מסיבובים חפוזים בחו״ל, בעיקר באירופה.
הבשורה למרבה הפלא מגיעה דווקא מן ההיפ-הופ. ראפרים איראניים לא מעטים פועלים היום באיראן ומפיצים את המחאה המוזיקלית שלהם, כשבולטים מביניהם שניים: Hichkas, שמשמעו בפרסית הוא ״אף אחד״ (יעני nobody), מכונה גם ״סנדק ההיפ-הופ האיראני״ והיה הראשון שפרץ את גבולות הז׳אנר בתחילת שנות האלפיים. הוא שר על המצב החברתי והבעיות הפוליטיות של המדינה אבל מקפיד להשאיר את הגסויות בחוץ ועושה ראפ עם הרבה תחכום מה שהקנה לו לא מעט מעריצים בקרב האיראנים הצעירים; הראפר YAS הוא עוד דוגמא למישהו שמצליח ליצור ולייצר הזדהות מאז אמצע שנות האלפיים ועד היום, למרות שירי ראפ שעוסקים בעיקר במצב החברתי, הכלכלי והפוליטי באיראן. לאחרונה הוא אפילו הוחתם בלייבל אמריקאי שייצג זכויות השמעה של הגיבור שלו טופאק שאקור וממשיך להופיע באיראן ובמקומות שונים בעולם.
"טועים אלה שאומרים על העבר שאפשר לקבור אותו, כי העבר חוצב את דרכו החוצה בציפורניו״ כתב חאלד חוסייני ב״רודף העפיפונים״. בתור ילד עשיתי הכל בכדי לברוח ולהתחמק מהמוזיקה הפרסית. כשסבתא הגבירה את הווליום ברדיו לקחתי כדור ויצאתי לשחק; כשקלטות הווידאו התנגנו בסלון מצאתי מקום אחר לבלות בו וגם בשלב מאוחר יותר הסכמתי לשמוע כמעט כל סוג של מוזיקה, מלבד זו שהושמעה ללא הרף בחלל הבית שבו ביליתי שעות רבות. אני לא יודע לשים את האצבע על הרגע המסוים שבו זה השתנה, ואולי לא היה רק רגע אחד כזה. זה לקח זמן, אבל העבר שלי פילס לבסוף את דרכו החוצה, ואולי דווקא פנימה אל תוך תוכי, וגרם לי לחקור ולנבור ולהקשיב באמת למוזיקה הפרסית, עד שהיא הפכה בהסכמה ובהשלמה, לחלק ממשי ממי שאני. נדמה לי שבמקביל לתהליך שעברתי אני, גם הנסיונות להעלים ולהשתיק את חדוות היצירה, המוזיקה והתרבות האיראנית על שלל שלביה וסעיפי ההתפתחות שלה על ידי השלטון נועדו לכישלון, שכן העם האיראני לא מוותר על התרבות ועל חיי החברה שלו גם היום, למרות הכל. הרשת מלאה בחומרים ״אסורים״ שכאלה ועם קצת מאמץ אפשר להשיג גם חומרים משמעותיים נוספים, אחת לכמה שנים מתגלה עוד אוסף נדיר ועוד לייבל מרחבי העולם מחליט להוציא מקבץ פנינים איראני כלשהו מהימים שלפני המהפכה, שלא לדבר על המוזיקה והאמנות שנוצרת על ידי איראנים ממש עכשיו בטהרן, לוס אנג׳לס או תל אביב. ״מוזיקה זו התרופה לכל מה שכואב״, סבתא שלי נהגה לומר. ואני כמו אז גם היום, מקשיב לה.
האינו לשעה של מוזיקה פרסית בעריכתו של יוסי חלילי