אחד המשחקים האהובים על אספני מוזיקה באשר הם, הוא המשחק "מצא את גרסת המקור". אתם בטח מכירים את זה שאתם שומעים שורה מוזיקלית בשיר ולא נרדמים עד שמצאתם כל גרסה קודמת אפשרית ואותו מקבץ של צלילים פתאום לוקח אתכם ליבשות ולמחוזות מוזיקליים שלא ממש האמנתם שתגיעו אליהם. זה יכול להיות סימפול של שיר עם טורקי בהיפ הופ, או ציטוט ממחזות זמר של שנות הארבעים שג'אזיסטים ציטטו, או פתאום שיר רגאיי שמבוסס על שיר יודל אוסטרי או שיר קאנטרי של קאובוייז. זה יכול להיות אשכרה ציטוט קטן או נגיד מקור השפעה שלם על ז'אנר.
האסכולה הרווחת/ הדעה המקובלת מעידה על העובדה שהשורשים של הראפ מקורם באי הקסום ג'מייקה. הרי שם החלו הדיג'ייז או האמ.סיז הראשונים בהיסטוריה לחרוז חרוזים על גבי מקצב שמנוגן מתקליט, ושם על הסאונד סיסטמים הקדמוניים נולד הראפ בגרסתו הראשונית והבסיסית. בתור סאקר של תרבות ג'מייקנית אני לגמרי קיבלתי את הסברה- אבל משהו עקצץ לי וידעתי שהאומנות והמיומנות הוורבלית של "להלביש ליריקס" על מקצב ("רידים"/"ביט") נמצאת ונוכחת בזמנים עתיקים יותר – וכך גיליתי את עולם ה"קאליפסו"- או אפילו בגרסתו הקדומה יותר ובשם שזקני הקאליפסו משתמשים, "קאיזו" (Kaiso). עוד מספרים הזקנים שבשבט על קאיזו, מקורו במערב אפריקה, ובגרסתו הקאריבית נוצר ערב ימי העבדות עוד ב-1909 באיים טרינדד וטובגו. בימים ההם, בהם אותם אמני "קאיזו" היו חורזים חרוזים בצורה מסוימת, עוד לא היו תקליטים וסאונד סיסטם עוד לא היה בתכנון. אז כך היו מתקבצים אותם אנשי עמל בסוף יום עבודה ושרים בחרוזים על כל עוולות העולם, על ענייני יומיום, על עניינים של בינו לבינה, סיפרו סיפורי משלים ומעשי זימה והכל כאשר ברקע תוף מאולתר מעור עז מתוח, לפעמים כינור, גיטרה, בנג'ו, סירים ומחבתות, רעשנים ותופי מרים, וככה, בלייב, יצרו את הפורמט הראשוני והניסיוני של הקאליפסו. שירי הקאליפסו הראשונים היו בשפה קריאולית - מעין צרפתית מעורבת עם שפות מערב, אפריקניות ולימים עברו לפאטווה ואנגלית. הקאליפסו היה מתקיים "באוהלי קאליפסו" (Calypso Tent), כינויים של העוסקים במלאכת הקאליפסו היה "קאליפסוניאן" (Calypsonian) והטכניקה שבה השתמשו הייתה "אקסטמפו" (Extempo). האקסטמפו הוא מושג מאוד יסודי בהבנת רעיון הקאליפסו. באותם מפגשים באוהלי תורת הקאליפסו, הייתה נפגשת קבוצה/ חבורה של קאליפסוניאנס, וכל מטרת המפגש היא הצגה של יכולות האקסטמפו - שהוא בעצם שילוב של הפריסטייל ו"הבאטל" /"קלאש" הראשון בהיסטוריה. קליפסוניאנס היו נבחנים מי חורז מקורי/ יצירתי/ מלודי ומרתק ביצירה שלו, ובוא בעת מתחילה סוג של מלחמה מוזיקאלית והדבר הופך לתחרות ספורטיבית של ממש, מי מצליח בעזרת אינטליגנציה וחוש אלתור מוזיקאלי להביס את שאר היריבים, הכול באופן ג'נטלמני ועם אנגלית חדה כתער ברמה סופר גבוהה, שזה גם חלק מהעניין- ככל שקאליפוסניאן מפגין אוצר מילים עשיר יותר כך הוא מבסס את עליונותו על יריביו.
החל משנות השלושים בערך ועד לתחילת השישים הקאליפסו שלט במרחב הקאריבי, וגרסאות מקומיות של קאליפסו צצו בכל פינה אפשרית בקאריביים. לג'מייקנים היה את ה"מנטו", לחבר'ה בגוואדלופ היה "זוק", לחברים בברבדוס היה גם איזה מקביל לקאליפסו וכך הקאליפסו תפס תאוצה והתפרש לרגעים לארצות לטיניות, וחלחל גם למערב אפריקה. אבל הפיצוץ האמיתי קרה באמריקה עם בחור צעיר שופע קסם אישי כרימון עסיסי בראש השנה - הארי בלפונטה. בלפונטה הוא בכלל ג'מייקני במקור שחי וגדל בהארלם, נשלח חזרה לג'מייקה לעיירה שכוחת אל בשם "אבוקה" (שאפילו ג'מייקנים לא יודעים בדיוק איפה זה) וחזרה לארה"ב. בלפונטה עם האוזן חדה, הכשרון והכריזמה, הוא האיש שהכיר את הקאליפסו לעולם ברמה בינלאומית, או אולי נכון לומר שהוא גרם לתופעה להתפוצץ בקנה מידה מסחרי אמריקאי, כמו מה שבוב מארלי לימים יעשה עם הרגאיי בעולם.
בלפונטה בימים בהם זכויות יוצרים היו דבר פרוץ למדי, מצא בלפונטה את המעיין השופע של הקאליפסו וביצע גרסאות אמריקאיות למה שנשמע לכל העולם דאז כ"שירי פולק טרינדדיים" שלמעשה היו להיטים של קאליפסונייאנים פעילים של התקופה. בלפונטה ביצע את הלהיטים וגרם להם להתפוצץ אל תוך המיינסטרים האמריקאי כמו השיר הנודע: "Mama Look a Booboo" של לורד מלודי האדיר, שיר שמספר על איש מכוער כל כך שאפילו הבן שלו מסרב להודות שזה אביו, מרוב כיעורו. לימים בלפונטה נתן קרדיט מלא ותשלום ביד רחבה לכל קאליפסונייאן שהשאיל ממנו שירים - אבל זה כבר סיפור אחר.
זה לא שלא היו פלירטוטים של מוזיקאים אמריקאים אחרים עם הז'אנר - ענק הרידים אנ' בלוז לואיס ג'ורדן ולא אחרת מאשר אלה פיצ'גרלד ביצעו דואט בשנת 1946 בשם "Stone Cold Dead in the Market" שבו שני הענקים האמריקאים שרים בפאטווה טרינידדית אסלית. האחיות אנדרוס, הכוכבות של שנות החמישים, ביצעו את השיר "רום אנד קוקה קולה" – שיר קאליפסו לכל דבר שעל פניו נשמע כמו שיר תמים ושמח, אך המסר המסתתר במרומז הוא על תופעת הזנות של אימהות ובנותיהן עבור הדולר האמריקאי. תחבולה קאליפסונית קלאסית: שיר מתקתק עם סבטקסט חריף ומריר. אפילו אלאן לומקס האינדיאנה ג'ונס של הבלוז- מי שהקליט הקלטות שדה של חלוצי הבלוז, זיהה את הניצוץ הקאליפסוני וערך ערב היסטורי בניו יורק של 1946, "קאליפסו בחצות" - שבו גדולי הקאליפסו הופיעו במעין מופע חשיפה שכלל תצוגת תכלית של מלחמת קאליפסו שכולה אש ותימרות עשן בה קאליפסוניאנס בקרב לירי, מטיחים עלבונות זה בזה בחרוזים על מקצב, וגם מציגים לאמריקה אולי לראשונה, איך עושים את זה בטרינדד.
דמותו של הקאליפסוניאן חייבת להיות דמות גדולה מהחיים והדבר בא לביטוי בבחירת הכינויים, היו קאליפסונייאנים שבחרו להיקרא בשם דמות שייקספירית ספרותית פיקטיבית "מקבת' הגדול", היו שבחרו בדמויות היסטוריות "אטילה ההוני", היה את "ווילמוט הודיני" שקרה לעצמו על שם הקוסם ואומן ההתחמקויות, לכל אחד היה תואר אצולה כקידומת לשם "לורד אינביידור", "דיוק אוף איירון" וכמובן את "לורד קיצ'ינר" אחד ממלכי הקליפסו בכל הזמנים שקרוי על שם המדינאי ושר המלחמה הבריטי. היה את ה"רוריינג ליון"- הארייה השואג ואת "מייטי טרור"- האימה הגדולה, היו גם "לורדים" של תכונות אנושיות כמו "לורד בגינר" המתחיל, "לורד פרטנדר"- מעמיד הפנים, "לורד אינביידר"- "הפולש", ואת "לורד מלודי" האהוב (שאחראי על כמה מהלהיטים של בלפונטה) "ספויילר" –המפנק, היו גם את המפציצים- "מייטי בומבר" ו"מייטי דיסטרוייר" ולימים אפילו "בלאק סטאלין". בקצב הזה פלא שלא היה איזה קליפסונייאן בשם "מייטי בן גוריון". כינויים שהם שירה בפני עצמם, ושמות המחייבים את המכנה עצמו בשם שכזה שיצדיק את הכינוי שניתן לו. דווקא אדם עם שם צנוע יחסית הוא הוא מלך מלכי הקאליפסו של כל הזמנים והוא "דה מייטי ספארוו" – "הדרור האדיר". ספארוו שינה את הז'אנר לתמיד עם עלייתו לגדולות באמצע שנות החמישים. ספארוו דאז השתייך ל"בריגדה הצעירה" כינוי לחבורה הצעירה שפעלה לצד החבורה הוותיקה, הצעירים אז באיזשהו אופן ניסו להידמות בסגנונם לקאליפסו הקלאסי שהיה מאוד לירי ואיטי וקצת כבד. ספארוו הגיע והכפיל את קצב השירה, הוא הרים את מפלס השובבות ואת טמפו המנגינה, והאוזן שלו כבר באופן מובהק חשבה באופן "להיטי", באופן שזמר רידים אנ' בלוז יוצר להיט. ספארוו, מבחינת לירית הכיל עולם ומלואו בשיריו מביקורת סוציולוגית נוקבת על שיטת החינוך האיפריאליסטית כמו בשיר ״Dan is the Man״, שיר שמונה את כל שירי הילדים ששרים בקאריביים שמשאירים בסופו של דבר ציבור מטומטם שמשנן שירי אגדות שלא אומרים דבר על החיים. ספארוו שר בביקורת על המיסטיקה הקאריבית על ה"אובייה" – הוודו של הקאריביים הבריטים, בשירו Obeah Wedding על בחורה שמשוכנעת שהיא תשיג את ספארוו להיות חתנה בעזרת כישופי אובייה, תופעה שקיימת בשגרה הקאריבית עד היום (כישופי "קשירה" שאמורים לתפוס את הגבר), ספארוו מבקר את התופעה באופן אינטליגנטי ושנון ומודיע לבחורה שאין לה שום סיכוי לכבוש את ליבו בכשפים ושפשוט עדיף לה להתקלח ולהתלבש במיטב הבגדים. הכול בחוש הומור עצמי ובשימוש בביקורת באמונות תפלות. המעמד של ספארוו ברחבי הקאריביים הוא לא נתפס, בעצם מדובר במעין אלביס, סינטרה, ג'יימס בראון, פלה קוטי באומן אחד שזכה לתהילת עולם במרחב הקאריבי ובכל הקהילות הקאריביות בתפוצות, אך לא זכה בתהילה המגיעה לו מחוץ למעגלים האלה.
בשביל הצדק ההיסטורי, חייבים להזכיר בנשימה אחת עם ספארוו את לורד קיצ'ינר המכונה בחיבה גם "קיצ'י", שהיה "יריבו" של ספארוו- וגם חברו הטוב, המלחמה המוזיקלית בין שני גלדיאטורים שמתחרים בינהם על התואר- "מלך הקאליפסו", רק הפרתה את היצירה של השניים וגרמה למתח שכל פעם רק הרים את הרף. הרבה לפני ביגי וטופאק, באונטי קילר וביני מאן, מובאדו ו-וייבז קארטל, היו צמדים שהתחרו בינהם על הכתר.
לימים הקאליפסו, שלא נאמר – לצערי, השתנה. בשנת 1974 בערך, עם להיטו של לורד קיצ'ינר Sugar Bum Bum, חל המעבר בין הקאליפסו כפי שהתקיים מדורי דורות, (למרות מהפכת ספארוו שציינתי, שהתרחשה בתוך הקאליפסו) הקאליפסו בסבנטיז הפך לז'אנר אחר העונה לשם "ג'אמפ אפ" ולימים "סוקה" שנותנים דגש על הריקוד, על המקצב ולא על הליריקה כמו בימים עברו. המוזיקה הפכה להיות דיגיטאלית יותר עם כניסת הסינטיסייזר והדגש בסוקה מבחינת התכנים הוא על להרים את הידיים באוויר, לענטז במהירות בלתי פוסקת במשך ימים ולילות ולא ממש להגיע לעומקים מחשבתיים שהקאליפסו מתעסק בהם. הקאליפסו נשאר במעין שמורת טבע מוזיקלית ומתקיים עדיין בבארים שכונתיים ברחבי טרינדד ב"פורט אוף ספיין" "בבקאנאל" ובכפרים סביב שולחן דומינו וכמה בקבוקי רום מרוקנים למחצה. לעיתים מתכנסים קאליפסוניינים באוהלים ועדיין מתנגחים ראש בראש אחד בשני בעלבונות יצירתיים, הטחת ביקורת בממשל וסיפורי זימה ובושות עם הסתעפויות בעלילה.
ואם להשוות את זה למה שקרה בג'מייקה – פחות או יותר אותו הדבר, אנשים מאסו באומנים מלאי ליריקה ופניני חוכמה והעדיפו לשכוח את הצרות ופשוט להתמסר עם כל הגוף והנשמה לריקוד.