חתן פרס ישראל נעם שריף מחזיק בניסיון של יותר מ-50 שנים כמנצח, מוזיקאי ומלחין סרטים. רן ברנע, שצעיר ממנו ב-60 שנה, שוחח איתו על איך פסי קול עובדים, העבודה עם אפרים קישון על ״תעלת בלאומילך״, ומה השתנה בשנים שעברו

המנצח, המוזיקאי ומלחין הסרטים הוותיק נעם שריף רואה מוזיקה כמו צילום. "יש זווית רחבה לעומת זווית אינטימית, זום אין לעומת זום אאוט וכו׳", הוא מסביר. "בקולנוע, הצליל הוא הדבר החשוב ביותר. עם התמונה בא הסאונד שאתה מצרף לה. בתור מלחין, אני צריך ליצור הקבלה של התדיריות בין מה שהתמונה מראה, לסאונד שמתאים לה". המלחין של "תעלת בלאומילך" היה שם ממש בהתחלה, כשישראל עוד ניסתה להתאפס על התרבות שלה. הרבה זמן עבר מאז, אבל הרצון התמידי ללמידה בליווי סקרנות מעוררת השראה נשארו תווי אופי דומיננטים של שריף.

"פס קול של סרט כולל הכל - מלל, אפקטים ומוזיקה. לעומת התאטרון, בקולנוע אתה לא מוגבל ואתה צריך ליצור את הסאונד והמוזיקה הנכונים לאפיזודה שאתה מציג. לדוגמה, יש לנו סצנה של ילדה רצה ביער. זה נראה פסטורלי, יש שמש, העצים מתנדנדים ברוח... אבל מה היא עושה שם? העולם בלי צליל הוא אינו עולם - הצליל מייצר את מצב הרוח. אם אתה מנגן מוזיקה נעימה ונחמדה, עם מנגינה שכל אחד יכול לקלוטה, אז אתה מניח שהיא רצה למקום טוב וכיפי, נגיד להביא עוגות לסבתה וכו׳; אבל אם תלביש על אותה הסצנה סינת׳יסייזרים נמוכים וכבדים, יחד עם אפקטים של טרומבונים - מיד האווירה והסיפור נוצרים מחדש. הילדה רצה כי היא בורחת ממישהו שרודף אחריה".

מלבד תעלת בלאומילך, לאיזה עוד סרטים יצרת פסי קול?
עשיתי כמה סרטי הפיצ׳ר - אחד מהם היה ״סינייה" ("Sinaia") של אילן אלדד. הוא אמר לי שהוא צריך שיר שיהיה לפרומו - משום מה, במאים תמיד רוצים שירים כדי שינוגנו ברדיו כחלק מההפצה של הסרט, אפילו קישון, שרצה את זה אחרי שהסרט היה כבר גמור. לאחר מכן היה סרט בשם ״הדיבוק״, שיתוף פעולה של חברות הפקה ישראלית וגרמנית - בארץ הוא לא הלך אבל בגרמניה הוא הצליח לא רע. היה גם סרט שהיה כישלון טוטאלי, ״הצד השני״ ("Take Two") של ברוך דינר ז"ל. שם כבר היה צריך הרבה מאוד שירים ומוזיקה עלילתית".

מהו התהליך היצירתי שלך בהלחנת סרטים?
"יש שתי אופציות: או שבמאי מסוים יגיד לך 'תכתוב לי דקה וחצי של מוזיקה לשוט הפתיחה', ואז הוא מצלם על המוזיקה; או לחלופין - הסרט כבר ישנו, והמלחין צריך לכתוב מוזיקה על הקטע הקיים. הכי קשה היה לי ב-"סינייה", שהיה קרב בין שניים, מלא במתח, סכינים ודקירות. הייתי צריך להתאים את האקורדים של הבראס למה שהלך שם - זה היה קשה מאוד. הייתי צריך לציין שניות מעל הקטעים שכתבתי, עם הדברים המרכזיים שקורים - כמו לדוגמה שאחד מהם נפל מהסוס. במאי מוזיקלי ייתן לך הדרכה, ויהיה יותר ספציפי. עם במאי לא מוזיקלי - אתה אבוד. לא משנה מה תעשה - תשים שיר, מנגינה או כל דבר אחר - ויכול להיות שעדיין זה לא יהיה לרוחו, בלי שתהיה לו את האופציה לבוא ולהגדיר לך מה לא עובד בשילוב בין השניים".

איך היה קישון?
"שאלה קשה. הוא לא היה מוזיקלי באופן מיוחד, אלא חשב על דבר אחד - הבדיחות שלו, אם הן תעבורנה או לא. למרות שהוא כמובן הבין במוזיקה ״טובה״ או ״לא טובה״. תפקידי היה להעביר באמצעות המוזיקה את הבדיחות שלו בצורה הטובה ביותר. הניסיון שיש לך בסרט מגיע ממאות הסרטים שראית בחייך. גם בתור איש צעיר, הייתי הולך לקולנוע, ושומע מוזיקה בלי סוף. עם קישון הייתי מוכרח להסתדר על מוזיקה שתשרת את המצב האבסורדי המסוים. הייתי צריך לחשוב על שתי דמויות - בובמה צור עם המקדחה שלו, כדי להראות את הגרוטסקיות שבדמות, ומצד שני - מלודיה שתתאר את ניסים עזיקרי, שגילם את פקיד העירייה המסכן. בכל הסרט, שיחקתי בין שני סוגי המנגינות, בהתאם לסצינה ואווירתה".

תעלת בלאומליך - האזרחים מתלוננים בפני השוטר על הרעש

"סצנת נאום ראש העיר, לדוגמה, עם תזמורת מכבי האש. הייתי צריך לכתוב להם מוזיקה, שתנוגן על פי התזמורת של מכבי האש - עם אורי זוהר כמנצח והכל. אתה מנחה את התזמורת שאתה עובד איתה, שינגנו כמו מכבי אש - אאוט אוף טיון, מעט לא מקצועי וכדומה. יש גם את הסצינה שקישון רצה שאף אחד לא יוציא מילה - סצינת התה בבית העירייה, שהיא נורא מצחיקה. זה היה הקטע האחרון שהקלטתי. השתמשתי בפעמוניות קטנטנות וכלי הקשה שנשמע קצת כמו תיבת נגינה. אמרתי לנגנים - תסתכלו על הסרט. בדרך כלל בארץ, אם יש לך תזמורת של 80-90 איש, אף אחד לא רואה את התווים; אבל בלונדון - הם ממושמעים - מקליטים עם קליק טראק ויודעים להתאים. אבל אפילו בסצינה הזאתי, הנגנים התפוצצו מצחוק, אז עשינו כמה טייקים ולבסוף ערכתי את זה ידנית. ב״בלאומילך״ לא היו לי בכלל מגבלות. רציתי את התזמורת הסימפונית של לונדון - אז נסענו ללונדון".

למה באמת התזמורת של לונדון?
"הן מקצועיות בצורה לא רגילה. הן מנגנות לך על המקום, בלי שגיאות, בלי חזרות, בלי בלבולי מוח, שום דבר. בזמנו, אם היינו עושים את זה בארץ, היינו משלמים פעמיים עבור זמן החזרות - לא הולך לך בטייק הראשון, אתה מריץ טייק שני. בחור אחד אומר שברח לו הצליל, השני אומר שהוא לא הספיק לקרוא, בעוד שהשלישי אומר 'אוי'. באנגליה, אין 'ברח לי הצליל' ואין 'אוי'. בפעם הראשונה שמנגנים, זה הטייק שיהיה עם הסרט. זה פשוט בלתי יאומן, אם משהו לא הולך - אתה צריך להאשים את עצמך. הם כל כך מקצוענים, וגם איכות ההקלטה כמובן. הודהמתי מהמהירות והיכולת שלהם".

איך מתנהל החיבור איתם?
"יש קונדקטור שמגיע אלייך, ואתה רואה שהוא מתכוון לעסקים. הוא שאל מה אני צריך, ועניתי לו שאני צריך 10 כינור ראשון, 8 כינור שני, 6 ויולות, 4 צ׳לו, 2 קונטרה באסים. 'אתה צריך גם באס חשמלי?' הוא שאל, ועניתי לו שכן, ושיוסיף גם ביג בנד, והוא ידע במדויק במה מדובר - 4 חצוצרות, 4 טרומבונים, 5 סקסופונים. לבסוף, הוא שאל אם אני צריך כלי אקסטרה, ואמרתי לו שאני רוצה חליל באס - כלי נדיר, שכנראה ויצטרך לגרד אותו מאיזשהו מקום. בלונדון, יש את כל הכלים והנגנים שאתה רק חולם עליהם. אין דבר כזה שגיאה אצלם; ואם הם לא עושים טעויות, אז גם אני לא יכול לעשות - מתזמר מקצועי יכול לחסוך עד 50% מזמן ההקלטה. לדוגמה, בסצנה של רבקה מיכאלי רציתי ליצור מוזיקה באווירת סרטי ג׳יימס בונד, אז השתמשנו בביג בנד, ומסתבר שהייתה טעות באחד מקטעי הטרומבון. אחרי שהקלטנו את הקטע הסופי שיהיה לסרט, פנה אליי אחד מנגני הטרומבון – 'מר שריף? הייתה טעות בקטע הטרומבון, תיקנתי תוך כדי נגינה'. באותו רגע הבנתי שזה מסוג הדברים שבזמנו, לא היית יכול לקבל בארץ. זו הייתה חוויה ענקית".