עדי בוטרוס יצא להרפתקה בדרום אמריקה מקולומביה למקסיקו, במטרה למצוא כמה שיותר תקליטים נדירים ושווי ערך ביופיים. מהאזנות של 5-7 שעות כל יום ועד קבלת חדר האזנה פרטי, זוהי החוויה המעשירה שעבר ביבשת הקסומה

יש משהו במוזיקה לטינית של שנות ה-60 וה-70, ופולקלור קולומביאני בפרט, שמנגן על ערוצים אחרים אצלי; השילוש היה קדוש מבחינתי - גרוב קאריבי, אקורדיון ושירה. אחד הדברים שהופכים את ההאזנה לפולקלור הזה לכל כך חמה ונוסטלגית, הוא צליל האקורדיון. האקורדיון הגיע לקולומביה מאירופה במאה ה-19, ככל הנראה עם מהגרים גרמנים שהיגרו לברנקייה שבמחוז אטלנטיקו, האיזור הקריבי של קולומביה, ומאז אומץ על ידי המקומיים ונחשב לכלי המאופיין ביותר עם הקומביה (Cumbia) והואיינאטו (Vallenato).

כדי למצוא את צלילי האקורדיון הקריבי על התקליטים, התחלתי לאתר חנויות באמריקה הלטינית. גם בגלל שהתקליטים האלו לא כל כך זמינים באירופה (למעט צרפת). סוגת הקומביה נולדה באיזורי החוף הקריבי של קולומביה בתקופת הקולוניאליזם, ממזיגה תרבותית בין ילידי המקום, עבדים ממערב אפריקה והספרדים הכובשים. באותם ימים, השירים-סיפורים הללו היוו תפקיד קהילתי חשוב - דרכם היו מפיצים חדשות בין הקהילות, מפה לאוזן, מכפר לכפר; מספרים את סיפורי היום של האדם הפשוט. בתחילתה, קומביה הייתה מזוהה עם מעמד הפועלים. רק בשלבים מאוחרים יותר, וגם זאת בהדרגה, אימצו אותה האליטות. הבעיה היתה שגם אז התכנים נשארו כשהיו. את הסוגות האלו שרו מהגרים ועניים, שחלקם הפכו לאגדות, כמו אנדרס לנדרוס. כבר בשנות השישים הוא כונה ״מלך הקומביה״, המעריצים היו מאוהבים בו, וחלקם רואים בו אל - לא עניין של מה בכך. מוזיקה אתנית (או מוזיקת פולקלור) נתפסה, ועדיין נתפסת, כתרבות נמוכה ולא חשובה; כנראה מספיק משנית כדי שיודבק לה המושג המכובס ״מוזיקת עולם״, מושג פתלתל שמצד אחד מייצר געגוע והערכה לעולם ״רחוק״ ו״אחר״, ומצד שני מדיר ומעלים את אותו עולם. רחוק מאיפה? אחר ממה? מתרבות בצורתה הקלאסית והאירופאית. כל מה שלא מערבי יכול להיזרק לתוך הבלילה. אפילו חנויות מוזיקה, שבמהותן היו אמורות להתנגד להשטחה ולהכללה, ממיינות את המוצרים לפי ז׳אנרים כמו פופ, רוק ובלוז - במרכז החנות - ובסוף החנות, באיזו פינה חבויה מן העין, מסתתר מדף מוזיקת ״עולם״. ואמנם, בשונה מהרכבי פופ מערביים, בהרכבי קומביה וואיינאטו מסורתיים מתקיים ערך של שוויון. יש זמר מוביל, אבל הפוקוס הוא על הנגינה יחד. ההיררכיה בין חברי הקבוצה מאוזנת ביחס לזמרי פופ, שנמצאים כמעט תמיד בפרונט, כששאר חברי הלהקה מוסתרים מן התודעה. המהות שמאחורי הצלילים המסורתיים עדיין רלוונטית. מלבד האמנות והאהבה למוזיקה עצמה - שעבורי היא קודמת לכל - אני רואה בה אקט פוליטי. להשמיע את הקולות של אותם אמנים זו הצהרה. להחדיר למרכז התודעה את מה שנתפס כשוליים, מה שנשכח מאחור.

מרכז העיר ברנקייה

בשנות החמישים של המאה ה-20, הסוגה החלה לזלוג למדינות השכנות, ובשלב מוקדם יחסית, גם למקסיקו. שם הייתה התחנה הראשונה שלי. בגלל הגעתה המוקדמת למקסיקו, הקומביה הזינה והתמזגה עם הסוגות המקומיות, שהושפעו גם הן מהמערב. התוצאה היא שמקסיקו הפכה לייצואנית קומביה מרכזית, שיחד עם פרו, הן בעלות צליל מאופיין משלהן. יש לא מעט חנויות תקליטים בבירה המקסיקנית שמחזיקות מגוון רחב של הפולקלור הקולומביאני, כולל תתי הקטגוריות שלו, אבל הייתה אחת - Dedos Sucios (״אצבעות מלוכלכות״) - שמתמחה בתקליטי 7 אינץ, שאותם אני מחפש. יש משהו ייחודי ונכון במפגש בין החנות לאספן, שעבר דרך ארוכה כדי לנבור בה. בדרך כלל בעלי החנות יודעים להעריך את הדרך, וזה מורגש ביחס שהם נותנים במהלך ימי השהייה בספריה שלהם. קרלוס, הבעלים של Dedos Sucios היה כזה. הוא עזר לי להיות מדויק יותר בחיפוש, הציע את הפייבוריטים שלו, ונתן תחושה נוחה לחטט בחנות במשך שלושה ימים לאורך כל שעות הפתיחה, ואפילו הציע לאכול איתו צהריים בזמן ההפסקה לאוזניים. כמובן שזה דירבן אותי להעמיק את החור בכיס אבל האמת שזה הופך את כל החוויה להרבה יותר מהנה ובעלת פוטנציאל. מקסיקו סיטי השאירה בי טעם של עוד, בלשון עדינה.

קולומביה הייתה המקום שבו הגבול של חיפוש אחר תקליטים הטשטש עבורי. נסעתי לבקר ב-Discolombia, חנות תקליטים יוצאת דופן שנמצאת בברנקייה, איזור החוף הקריבי, שעבור מי שמוכן ללכלך את הידיים (ושאר חלקי הגוף) במקום מאובק ומחניק, יכול לגלות בה אוצרות אמיתיים. היא יוצאת דופן מכמה סיבות: קודם כל בגלל הכמות. החנות הראשונה הוקמה ב-1962, ולקראת סוף אותו עשור כבר נוספו 16 חנויות. היום, נשארה רק החנות בברנקייה, עם התכולה של כל 17 החנויות. דבר שני, החדרים שלא נראים לעין. מאחורי החלל המרכזי והגלוי מתחבא מחסן אחורי מרשים, ומעליו - קומה חשוכה ומבולגנת, עם מעט אוויר, עמוסה בתקליטים. דבר שלישי זה האיזון בין הפשטות וחוסר הפורמליות (במובן המערבי של המילה) לבין התקליטים שניתן למצוא בה.

החוויה בדיסקולומביה הייתה הדבר האמיתי. במשך שבוע, בין חמש לשש שעות כל יום, ניקיתי והקשבתי לתקליטים. כשעמדתי לראשונה ליד מדפי ה-7 אינץ קיבלתי מכות חשמל ולא האמנתי שאני שם, מול כל זה, לבד. בחדרי ליבי נרשמה התרגשות שיא. כשהתאפסתי, התחלתי למיין. בהתחלה ניסיתי לשמור על איזשהו רצף טריטוריאלי שיעזור לי לעשות את זה בצורה מסודרת, לפי מדפים, צדדים, גובה, וכל מיני סימונים דמיוניים, אבל אחרי כמה נגלות הבנתי שסופו של הניסיון להיכשל. מה זה הסירוס הזה עכשיו? ״לפי הסדר״. הרי יש כאן אלפי או עשרות אלפי תקליטים. כנראה שברגעי התרגשות עצומים המוח והמציאות לא נמצאים באותו קו, ולכן חשבתי שאני הולך להקשיב להכל. זו נשארה משאלת לב שלא התממשה.

מנהון להונק, החלטתי להתפלש. כמו חזיר בבוץ. דחפתי את הראש והידיים לעומק המדף, הזזתי עמודות של תקליטים שלא נראו לי, התחלתי לאסוף מה שמשך אותי; כמו ילד. את מה שערמתי לקחתי לפטיפון שנמצא על הדלפק בחלק הקדמי של החנות. שיין, הבעלים, קלט את הערימה, ומטעמי נוחות נתן לי לעמוד בחלק האחורי של הדלפק. במקום שלו. כיף לא נורמלי בטריטוריה של הבוס - משקיף על הרחבה, מחובר עם אוזניות למגבר, שפריצר ומטלית בשלוף, ואם משהו לא ברור באוזניות, משמיע אותו דרך רמקולים עוצמתיים שמחוברים למגבר. זה לא במקרה שלשיין, ולכל חנות מוזיקה בסביבה, יש מערכת סאונד רצינית. בברנקייה תרבות ה-Picos (שם מקומי לתרבות ה- Sound system שהגיעה מג׳מייקה) נוכחת ומורגשת, במיוחד באיזור העני של מרכז העיר, והיא מעידה על הערך של המוזיקה ונחיצותה במרחב הציבורי. בשנות ה-50, כשתרבות ה-Pico נולדה בקרטחנה, היא שימשה תפקיד חשוב בעיצוב הזהות הגלותית-תרבותית של המהגרים מאפריקה. מסיבות הרחוב היוו מקום למפגש חברתי-פוליטי עבור מהגרים ומקומיים, ושימשו הפוגה ממאבקי היום יום. כאמור, אנשים פשוטים.

החיסרון בסיטואציית הדלפק הוא העמידה. לא נוח לרגליים וגם לא לגב. אבל בדיוק בגלל זה (והאמת, גם בגלל שתפסתי את הפטיפון ולא שיחררתי), ביום השלישי שיין החליט לפרגן לי בחדר פרטי. ספה, שני כיסאות-שולחן ופטיפון. גבולות מטושטשים כבר ציינתי?

לעיתים השהייה בחדר הייתה מדיטטיבית. היו פרקי זמן ארוכים שכל מה שהקשבתי לו לא היה מעניין. רגעים קשים. הרגש לא זז. נרדם. כל הדרך מתל אביב - יא אללה. אבל אז, זורם חשמל לתעלת האוזן, כשמתנגן תקליט לא מזוהה שאני לא רוצה שייגמר, רק שימשיך. זה מהדהד בכל הגוף - פשוט עונג. כל הנסיעה שווה רק בשביל הרגע הזה ורק בשביל התקליט היחידי הזה. גם אם אני חוזר רק איתו.

בין מדפי המתכת, היו תקליטים שנשרטו, התעקמו ונמחצו כהוגן. היו כמה במצב משעשע משהו. תקליטים שרוטים, כאילו אוחסנו על מסמרים, וכאלו עם עטיפות שהיו חלק מהפלסטיק. לא ניתן היה להפריד בינהם - בחנות הזו יש הכל מהכל.

במבט לאחור, האווירה הפשוטה והעממית בדיסקולומביה, היא חלק ממה שהפולקלור הזה מייצג. הנסיעה לקולומביה הייתה כמו לידה מחדש, ולא רק בגלל משך הזמן, האינטנסיביות והכמות, אלא גם בגלל שחוויתי את ברנקייה, על נופיה ואנשיה, ומוקדי התרבות שלה. אחד הרגעים שקפאו בזכרוני היה ב-La Cueva. מסעדה שבה נהגו לבלות באופן קבוע כמה מהאמנים הבולטים ביותר מהקריביים של קולומביה, כמו Gabriel Garcia Marquez ‪,‬Alejandro Oregon ו-El Joe. באחת הפינות של המסעדה, יש מחווה לגבריאל גרסיה מרקז עבור ספרו ״מאה שנים של בדידות״ - מעין תיבת אוצר מהודרת, מלאה בקרח שעליו נהוג להניח את כפות הידיים בלחיצה ממושכת ולהביע משאלה. הרגע שלי מול התיבה התרחש בלילה האחרון בברנקייה, והוא בהחלט השאיר בי טעם של עוד.