״ג׳יימס בראון בערבית, פ׳אנק צפון אפריקאי״. הכותרת הזו הופיעה בפייסבוק לפני שנתיים, ואי אפשר היה שלא להסתקרן ולהאזין, תוך ידיעה שהקטע הבא עומד להיות יוצא דופן. קולו של Fadoul נשמע ברקע, בליווי שלושה נגנים ומוזיקת פ׳אנק פרוגרסיבית וסופר אנרגטית. הזמר המרוקאי הופיע עם להקתו בשנות השבעים בקזבלנקה, ולאחר שהות קצרה בפריז חזר למדינתו כדי לשחרר ביצועים חדשים למוזיקה של ג׳יימס בראון וקלאסיקות פ׳אנק אחרות.

על התגלית המרוקאית אחראי הגרמני ג׳ניס שטורץ, שהפך את פאדול לכוכב הלייבל החדש שלו ״חביבי פ׳אנק״. שטורץ מזכיר במידה רבה את בריאן שימקוביץ׳, יהודי ניו יורקי שייסד את הלייבל ״Awesome Tapes From Africa״, לו הקדשנו פוסט נפרד. שטורץ ושימקוביץ׳ נוסעים במדינות עולם שלישי שבהן לייבלים והוצאות-מחדש של הקלטות מוזיקליות כמעט ולא קיימים, ומנצלים את הוואקום הזה כדי לשחרר ברחבי העולם מוזיקה שמפתיעה את האוזן המערבית, תוך שהם מתמודדים עם מסעות ארוכים ולעתים בלתי נגמרים בחיפוש אחר המבצעים וזכויות היוצרים של ההקלטות.

Habibi Funk // حبيبي فنك : Fadoul - Al Zman Saib (Morocco, 1971)

בתור אושיה שעוסקת במוזיקה ערבית ברור היה שהיום הזה יגיע: שטורץ יצטרך להתייחס לישראל, להזמנות שהוא מקבל לנגן כאן, ולתנועת החרם. באמצע החודש שעבר, שבועות ספורים אחרי שפרץ לתודעה נרחבת בזכות סט אחד מוצלח מאוד, אליו נגיע בהמשך, זה קרה. ״חביבי פ׳אנק הוא לייבל שעוסק בהוצאות מחדש של מוזיקה ערבית. באותה הנשימה אנחנו לא חיים בוואקום ולא נעצום את עיננו לנוכח הסיטואציות הפוליטית שסובבת אותנו״, פתח שטורץ את דבריו בפוסט נרחב ומנומק למדי עם תמונה של גדר ההפרדה.

״יש לי חברים מישראל, ניגנתי עם תקליטנים מישראל באירופה, וכן ישראלים נכחו במסיבות שלי. כל זה ראוי להערכה, אבל אני לא אנגן בשטח ישראל עצמה. ההחלטה לא הייתה קלה עבורי, במיוחד משום שאני גרמני שמגיע לשיח הזה עם הרקע המורכב של המדינה שלי. זה לא משנה את העובדה שישראל מונעת מפלסטינים שורה ארוכה של זכויות אדם, מפירה את החוק הבינלאומי, וממשיכה לבנות התנחלויות בשטח כבוש, וכל זה מונע מציאת פתרון של שתי מדינות״.

הקשר של המוזיקה לכל זה, לטענתו, היא היכולת שלה לתרום לנורמליזציה באזור. ״אני לא רוצה לתרום לרעיון הזה ש׳הכל בסדר, הנה תראה – יש גם מסיבות ערביות׳, כשלמעשה לא הכל בסדר״.

התגובות לפוסט הזה לא איחרו לבוא, והגיבו אליו גם כמה מפיקים ותקליטנים מקומיים. ״אני מבין את הרעיונות ואת התפיסה הפוליטית שלך, וכמובן שאני חש דברים דומים כמוך על אי הצדק שמתרחש במשך עשורים״, פתח חוקר המוזיקה ואספן התקליטים עופר טל, ״אבל המסקנות שלי לפעולה הן שונות. אם אתה יודע שהממשלה הישראלית לא תשתנה לטובה, ואם אתה מכיר בכך שהממשלה בגרמניה מגבה את ישראל להמשיך לפעול כפי שהיא פועלת כיום, אז מה שנותר לאמנים/מוזיקאים/תקליטנים/מחנכים הוא פשוט להתנגד לגבולות – ולהפיץ מסר של אחדות״. טל סיים במילותיה של להקת פאנקדליק האגדית: "We are one nation under a groove". לדבריו של מיסטר חביבי הגיבו גם אושיות נוספות כמו רונן סאבו (״התמקדות בחרם על ישראל והתעלמות ממעשי עוולה אחרים בעולם זו צביעות״) ועמירם קדוש.

בחזרה למוזיקה ולמה שחשוב באמת. החיפוש אחר זכויות היוצרים של פאדול, ״התשובה המרוקאית לג׳יימס בראון״, כפי שכינה אותו שטורץ עצמו, ארך כשלוש שנים. ״המשכתי לטייל ברחבי מרוקו בחיפוש אחר האמן, והחיפוש לא נשא פירות בימים הראשונים״, הוא מספר בראיון שנתן לפני כמה שנים, ״מה שהניע אותי להמשיך ולחפש היה העובדה שלאורך השנים מצאתי כמה הקלטות של פאדול. לכולן היה סאונד גולמי ומלהיב, אנרגטי, קול עוצמתי ואווירה חייתית מאוד שנשמרה בכל ההקלטות שמצאתי״.

״חזרתי בשנית למרוקו, נסעתי באינספור מוניות וערכתי שיחות טלפון, שיחות רחוב, ולבסוף עמדנו מול בית משפחת פאדול, במרכז קזבלנקה. נפגשנו עם האחיות שלו אשר שיתפו אותנו בסיפורים על חיי האח, רוח יצירתית שציירה ושיחקה בהצגות ולבסוף הקדישה את רוב האנרגיה שלה לעולם המוזיקה״.

את התקליט של פאדול הוא מצא לראשונה בחנות חלקי חילוף אלקטרוניים. בראיון אחר הוא מספר שעטיפתו משכה את תשומת לבו בגלל הכיתוב עליה: ״ידעתי שזה יהיה משהו מיוחד בגלל הקרדיט שניתן לג׳יימס בראון על היצירה - ההקלטה הזאת שינתה את חוקי המשחק בשבילי. הוא שר על סמים, על סטלנות, ועל הניסיון לא להיות מסטול - דברים שלא נהגו לשיר עליהם בעולם הערבי של שנות השבעים. כשאתה מקשיב לפאדול, גם אם אינך דובר ערבית, אתה מצליח להבין על מה הוא שר״.

כמו כל אדם שמרכז חייו הם צלילים ממדינות רחוקות, שטורץ מעורר סקרנות רבה בגלל העניין שלו בהפצה של מוזיקה ערבית. ״זה היה צירוף מקרים מוחלט״, הוא מספר, ״נסעתי במרוקו עם אמן של הלייבל ׳Jakarta Records׳ שאותו ייסדתי. הוא ניגן בפסטיבל מוואזין, ואני הארכתי את השהות שלי במרוקו כדי לחקור את המוזיקה. הדבר הראשון שמצאתי היה הקלטה של פאדול לצד דברים נוספים, שכלל לא ידעתי שהם קיימים. הטיול הזה היה מה שהשאיר אותי בתמונה״. אבל לא רק עטיפת התקליט משכה את תשומת לבו של שטורץ, אלא גם תכולתו. סוג המוזיקה שהוא מפיץ מעוררת סקרנות רבה, וקהל המעריצים הולך וגדל: בתוך שנים ספורות כבר אפשר היה לאפיין את ״חביבי פאנק״ כלייבל בעל סאונד ייחודי משלו: צלילים שנוצרו במדינה ערבית על ידי מוזיקאים ערבים, שמחברים את המסורת המוזיקלית המקומית עם השפעות חוץ-ערביות. ״מדובר לרוב בערבובים של סגנונות מערביים כמו פ׳אנק, ג׳אז ורוק פסיכדלי. אני מאוד אוהב את הסוג הזה של המוזיקה הערבית שנעלמה מהרדאר של העולם הדיגיטלי היום״, הוא מסביר.

האהבה הזאת של שטורץ מתעתעת בקהל, שברובו רגיל לחשוב על ״מוזיקה ערבית״ בהקשר של הצלילים המסורתיים שלה. לא מפתיע אם כן שהלייבל החליט להוציא הקלטות משנת 1972 של הלהקה התוניסאית "Dalton". חמשת חברי הלהקה הושפעו מסול ופ׳אנק אמריקאי, לצד הישענות על השורשים התוניסאים שלהם, ובשנות השבעים המוקדמות החלו להופיע באתר נופש על חופה של תוניס הבירה. הכסף שהרוויחו מהופעות לתיירים המערבים שימש אותם למסע לרומא, שם הקליטו את ה״7 היחיד שלהם - "Alech". המוזיקה של Dalton נשמעת כמו ערבוב של פ׳אנק אמריקאי עם תוספות ערביות, שהופכות את כל העסק לגרובי וערב לאוזן.

Habibi Funk // حبيبي فنك : Dalton - Alech (Tunisia, 1973)

ויש גם את Al Masserieen, אחת מקלטות הטייפ הראשונות ששטורץ גילה. הלהקה הייתה פופולרית במצרים של שנות השבעים, ונוהלה על ידי האני שנודרה - אחת מהדמויות הבולטות בסצנה המוזיקלית של מצרים, שעבד עם אמנים גדולים במדינה כמו עבד אל-חלים חאפז ומוחמד מוניר. דרך הלהקה ניסה שונדרה להטמיע את הרעיונות שלו על הצורך להעביר את המוזיקה המצרית תהליך של מודרניזציה. וככה זה באמת נשמע, שירה בערבית וביטים אלקטרוניים של פאנק.

Al Massrieen - Sah

לצד האהבה והתשוקה לסוג המסוים הזה של מוזיקה ערבית, שטורץ מודע היטב למיקום הפריבילגי של לייבל אירופאי ביחס לאמנים הערבים שיוצאים תחת הלייבל. ״האלמנט הפוסט-קולוניאלי הוא משהו שנמצא בתודעה שלנו כשאנחנו עוסקים בשחרור הקלטות. אנחנו מנסים לסגור עסקאות הוגנות עם האמן או משפחתו, ומתחלקים ברווחים שווה בשווה תוך תשלום מקדמה מראש״, הוא ממשיך לספר בראיון, ״חוץ מזה, בעבודה השוטפת שלנו ברשתות החברתיות אנחנו משתדלים לפרסם את הפוסטים גם בערבית. באופן כללי אני חושב שזה עוזר לנו להיות מודעים וערניים לכך שלייבל אירופאי שעוסק במוזיקאים ערבים הוא משהו שדורש תפיסות ייחודיות. למרבה האירוניה, אלה שביקורתיים כלפי הפרסומים שלנו הם לרוב אירופאים לבנים, ורק לעתים רחוקות שמעתי דברי ביקורת כאלה מאנשים במדינות הערביות עצמן״.

שטורץ מתפנה לקיים איתנו ראיון קצר מברלין, ימים ספורים לאחר שעשה היסטוריה קטנה והקליט סט ״בוילר רום״ בתוך חנות תקליטים בביירות. זה היה בוילר רום די חריג בפלטפורמה שנותנת במה בעיקר לתקליטנים שמתמחים במוזיקה דיגיטלית. גם מוזיקה ערבית לא היה בו עד כה בשפע, על אחת כמה וכמה כזו שמוקדשת למוזיקה אורגנית, ובין הסטים הבודדים בז׳אנר הזה אפשר למנות את אלה הישראלים של חן אלמליח וכן פורטונה רקורדס. הסט של שטורץ בביירות חולל היסטוריה קטנה והפך לבוילר רום הראשון של די ג׳יי בעיר ערבית.

בתוך מה שנראה כמו מקום קטן, צפוף ומיוזע מאוד, שטורץ סובב בגאוניות תקליטים של חביבי פ׳אנק עם קלאסיקות ערביות בביצועים לא מוכרים, לצד קפיצות קטנות גם לאפריקה שמדרום לסהרה. Tellement N'brick של פאדול, מהלהיטים הגדולים ביותר של אלג׳יריה, נפתח במקור עם מנגינה מהפנטת שהדרך הכי טובה להציג אותה היא פשוט לשמוע את כל העושר הזה מתוך ההופעה החיה "1,2,3 soleil" לצד ק׳אלד וראשיד טהאה. שטורץ מנגן רמיקס הרבה יותר עדין ולא פחות כיפי, עם בייס ליין של היפ הופ. רגע לפני כן נפתח הסט עם אחמד פקרון האדיר מבנגאזי שבלוב בשיר משנת 1977.

Ahmed Fakroun - Nisyan (Edit)

מה שעשה כאן שטורץ הוא חלומו הרטוב של כל תקליטן או בעל חברת תקליטים: שעה וחצי של מוזיקה שהיא ברובה נוסטלגית, המצליחה להרקיד ולתקשר עם הקהל הצעיר, שמצדו צמא למוזיקה מהסוג הזה. חבורת לבנונים מגונדרת אוחזת בכוסות משקה ורוקדת לאורך הסט מאחורי שטורץ, כמיטב המסורת של בוילר רום, חלקם הגדול בוודאי רק נולד או במקרה הטוב למד ללכת כשהמוזיקה שהם רוקדים לה נוגנה בפעם הראשונה. ״זה היה ביום שלישי אחר הצהריים, מארבע עד שש בערב. הייתי מופתע שזה הצליח כל כך טוב, לא חשבתי שאנשים יבואו״, הוא מספר, ״חנות התקליטים שבה הקלטנו את הסט הייתה קטנה מאוד ובוילר רום בעצמם בכלל לא פרסמו את האירוע. הקלטנו את זה ביום שלישי שעבר, אבל בגלל שהאינטרנט בלבנון איטי מאוד הם שידרו את הסט שלנו באיחור של שבוע״.

מייסד הלייבל ביקר כבר כמה פעמים בישראל והוא מוצא דמיון רב בין ישראל וביירות. ״הייתי בתל אביב בפעם האחרונה לפני שנתיים, והתרשמתי שהיא לא כל כך שונה מביירות. שתיהן הבירות התרבותיות והליברליות של המדינות שלהן. בשתיהן יש מועדונים ומסיבות, ברים שנשארים פתוחים עד השעות הקטנות של הלילה, ויחסית לעולם הערבי, סצנת הגייז בביירות פתוחה. אני מוצא הרבה מן המשותף בין תל אביב וביירות״.

הדרך ששטורץ עבר עד לייסוד הלייבל מעניינת, והיא מאופיינת בשימוש בכוח הוויראלי שיש לסאונד הייחודי של ההקלטות שמצא. לאחר שאסף כמות נכבדה של תקליטים, הוא החליט להקליט מיקסטייפ ראשון שעד כה זכה ללא פחות מ-140 אלף השמעות. ההצלחה הולידה מיקסטייפ נוסף. ״אף פעם לא היה משהו מתוכנן בתור לייבל מסודר״, הוא מספר, ״שני המיקסטייפים הראשונים שוחררו כשעוד לא ידענו שזה יקרום עור וגידים, זה הגיע רק אחרי העניין הגובר בעקבות פרסום הסט השני. זאת הייתה נקודת ההתחלה שלנו, ואז הגיע פאדול עם ההוצאה הראשונה שלנו״.

Jakarta Records - "Habibi Funk 001 Mix" by Jannis of Jakarta Records (Mix of Arabic 60s & 70s vinyl)

ש: איך בחור גרמני מתחיל להתעניין במוזיקה ערבית?

ת: ״לפני שהגעתי למרוקו לא היה לי עניין גדול במוזיקה ערבית. בכל מקום שנסעתי אליו, גם כשהייתי צעיר יותר, מתאילנד ועד הודו, תמיד ניסיתי להבין את תעשיית התקליטים המקומית: מה יש, ומה אני עשוי לאהוב. ההבדל בטיול למרוקו, שבעקבותיו נוצר ׳חביבי פ׳אנק׳, הוא שהפעם רוב התקליטים שקניתי היו מעניינים מבחינה מוזיקלית, ואחר כך הבנתי שיש ביקוש רב לסוג המוזיקה הזה, שלא נמצאת כיום בהישג ידו של הקהל הרחב״.

ש: בכל זאת, אתה אירופאי שבוחר להתעסק במוזיקה של מדינות ערביות. מה היו התגובות שקיבלת מהקהל במדינות האלה?

ת: ״העובדה שאני מגיע מבחוץ אל תוך המוזיקה שלהם מעוררת בהם סקרנות. זה גם תמיד כיף לשמוע מאנשים צעירים במדינות הערביות שמספרים לי כמה הם נהנו מהמיקסטייפ האחרון שלי. אני חושב שיותר ויותר אנשים, לא רק בעולם המערבי, מתעניינים במוזיקה השורשית והישנה יותר של המקום שממנו הם באים. מה שמעניין זה שהתגובות שאני מקבל ממאזין באמסטרדם ובקהיר כמעט זהות״.

האהדה ששטורץ זוכה לה, בקהיר ובאמסטרדם, קשורה בין היתר גם לניסיון שלו לשבור את הדעות הקדומות והסטריאוטיפים על העולם הערבי דרך המוזיקה. ״אנחנו חיים בעידן שבו יש תפיסות שגויות לגבי ערבים, לגבי האיסלאם. בעולם של טראמפ ופוקס ניוז, יש לא מעט אנשים בעלי הנחות קדומות על העולם הערבי. יחד עם זאת, יותר ויותר אנשים מנסים לספר את הסיפור הזה בצורה שונה, באמצעות נרטיב אחר. המוזיקה הספציפית שאני מייצא מספרת משהו אחר על התרבות והמוזיקה המקומית״.

״המוזיקה שלנו כשלעצמה מנסה לשבור את הסטריאוטיפים האלה. זמר כמו פאדול לדוגמא, ששר על סמים. מכל מקום, אנחנו לא לייבל בעל נטיות פוליטיות כאלה או אחרות. אנחנו משחררים לעולם מוזיקה שאנחנו אוהבים, אבל בו בזמן אנחנו גם מבינים שהמוזיקה הזאת מתקיימת בהקשר חברתי מאוד מסוים שאנחנו צריכים להתייחס אליו. כשאני פועל בתור לייבל מערבי בעולם הלא-מערבי, זה מחדד בי באופן אוטומטי את המודעות לכך שיש דפוסים היסטוריים מסוימים, סחר כלכלי לדוגמה, שיש לשים לב אליהם. לכן אנחנו מקפידים שהחוזים יהיו הוגנים, וחלוקת הרווחים שווה. חשובה לנו גם התקשורת והגישה אל הקהל שלנו, לחתור תחת התפיסה המונוליטית שהעולם הערבי כולו הוא פירמידות וגמלים, ולחבר אותם לנרטיב החדש״.

הנרטיב החדש הזה הוא, ככל הנראה, אופנה שלא צפויה לחלוף בשנים הקרובות: הכמיהה במדינות מפותחת לסאונד מסורתי, שורשי אך גם לא מוכר, שאפשר לקחת אותו לפעמים כמה צעדים קדימה. הפריצה של חביבי פ׳אנק לזירת הלייבלים הבינלאומית לא הייתה יכולה להגיע בתזמון מושלם יותר, וגם שטורץ מבין זאת בעצמו. ״אני חושב שישנה תשוקה מתמדת לשמוע דברים חדשים, וזה מניע אנשים לחפש צלילים שהם לא מכירים״, הוא מסכם, ״כרגע יש הרבה הייפ סביב מוזיקה מהעולם הערבי, במובן השורשי והמקורי שלה או כמקור לסימפולים כמו אסיד אראב״.