100 שנה לת׳לוניוס מונק

ת׳לוניוס מונק היה הרבה מעבר לפסנתרן; מוזיקאי, נשמה שעשויה מתווים, ראש שמצליח לראות דברים אחרת וגוף שמגיב ברגישות אצילית ומביע את כל אלה בכתיבה ונגינה. לכבוד מאה שנה להיוולדו, חברי מערכת תדר בחרו את חמשת האלבומים הבולטים והאהובים עלים מתוך הרפרטואר העצום והמאתגר שלו.
ג׳אז זה מגניב!

1964 - Solo Monk By Thelonios Monk

בשנת 1964, הופיע ת׳לניוס מונק ראשונה על השער של מגזין Time, מה שהיה מאוד חריג דאז, בהתחשב היותו מוזקאי שחור שעושה מוזיקה שיושבת בדיוק מחוץ לקווי המתאר של כל דבר שהיה פופולרי בארה״ב של אותה התקופה. כמה שזה בלתי אפשרי, סולו מונק הוא אלבום שמצליח לתמצת את כל היתרונות הבולטים של מונק כפסנתרן, ככותב וכמוזיקאי שמצליח לפרוץ את הגבולות והחוקים ששלטו במוזיקה עד לאותה העת. ככל הנראה האלבום האהוב ביותר על חברי המערכת שלנו.

1957/2006 - Thelonious Monk with John Coltrane – At Carnegie Hall

שנה אחרי שמיילס דיוויס פיטר את קולטריין מההרכב שלו בגלל שימוש בסמים, הוא מצא את דרכו לעבודה משותפת עם מונק. בשנת 1957 הם הופיעו יחדיו ב- Morninside Community Center בהארלם, הופעה שהוקלטה והפכה לאחד מהאלבומים עם הקונצנזוס הכי רחב מתוך רפרטואר האלבומים רחב הידיים של מונק. ההופעה אמנם הוקלטה בשנת 1957 אבל שוחררה כאלבום רק בשנת 2006 ומספקת כמה קטעי קלאסיקה לצד קטעי אלתור מהפנטים.

1956 - Brilliant Corners

פסגת האלבומים של מונק בהיבט של קומפוזיציה. לא פשוט לכתוב יצירות שיאתגרו חמישיית נגני על (דוגמת סאני רולינג ומקס רואצ׳), ועדיין, הקטע הנושא את שם האלבום היה כל כך מורכב לנגינה, שהם נאלצו להקליט את הקטע בכמה טייקים שונים, דבר שלא היה נהוג באז בנישת הג׳אז כלל. זו היתה סטירת לחי לכל אלה שהעזו לפקפק בגאונתו של מונק או ביכולתם להתעלות עליו בקלות.

1957 - Thelonious Himself

אלבום סולו נוסף של מונק (למרות שהקטע האחרון מבוצע בטריו). מה שהופך את האלבום הזה בכל זאת למיוחד הן הגרסאות שלו לשירים מוקדמים שהקליט עברו הלייבל בלו-נוט כמו ״אפריל בפריז״, שמצגיות הפעם רתמיקה ש״אינה במקומה״ ואקרודים שבורים שנותנים עומק ומשמעות חדשה להקלטות המוקדמות. 

1971 - The London Collection
ההקלטה האחרונה של מונק, מורכבת מקטעי סולו לצד הרכב טריו. לא בטוח אם מונק ידע שזו תהיה ההקלטה האחרונה שלו, אבל ניכר שהוא רצה להשתשעשע עם הטריו ולנסות למתוח את גבולות הקומפוזיציה. במהלך הקריירה שלו, מונק נתן המון כבוד לפאוזות ושקט. אחרי האקורד האחרון של האלבום הזה, הוא שמר על השקט הזה, עד למותו בשנת 1982.