"החיים שחורים הכל חרא, הכל שחור אין טעם לחיות בכלל". את המשפט הזה אמר לי חבר בחטיבת הביניים לפני יותר מעשר שנים אחרי ששאל אותי איזו מוזיקה אני שומע בדיסקמן שלי. לא שאני זוכר במדויק את מי או מה שמעתי, יכולתי באותה מידה לומר לו שאני מאזין להקלטה של אדם אוכל והוא היה עונה את אותה התשובה בדיוק, אבל עצם העובדה שהוא בחר להשתמש במילה "שחור" פעמיים באותו המשפט בכדי לסמל דכאון ואבדון בהקשר של המוזיקה לה אני מאזין אומרת הרבה דברים עלי, עליו, ועל הצבע השחור.
אז מה יש בצבע השחור שגורם לכל כך הרבה מוזיקאים להשתמש בו כתפישת עולם שלמה? מה יש בסמנטיקה של מרד, אפלה, אבדון, דכאון, אבל, מאגיה שחורה ומינימליזם שגורמת לאלפי מוזיקאים מכל מקום שהוא בעולם וכל תקופה שהיא לבחור בשחור? החל מבלאק סאבאת', לבלאק פלאג, לבלאק מטאל, ואפילו משהו שנקרא בלאקאנד הארדקור. כולם צובעים את זה בשחור.
אלבום הבכורה של בלאק סאבאת' מ1970 (Black Sabbath) נתן ביטוי לכל הרגשות האפלים האלה, ועם אלבום שנותן דגש לנושאים כמו אימה, מוות, השטן, מאגיה שחורה וכו', יחד עם מוזיקה כבדה יותר, איטית יותר ואף מפחידה יותר, בלאק סאבאת' הולידו את מה שנחשב לאלבום המטאל הראשון בכל הזמנים או במילים אחרות, נותנים לגיטימציה לדורות שלמים של לובשי שחורים. אפילו במה שאפשר לכנות בתור שיר האהבה היחיד באלבום, Nativity In Black, או בקיצור N.I.B יש אפלה, מאחר ומדובר בשיר אהבה מנקודת מבטו של לא אחר מאשר לוציפר (אתם יודעים, השטן) עם השורה האלמותית My name is lucifer please take my hand.
השילוב של המשמעות הברורה מאליו של הצבע השחור ושל המוזיקה האייקונית של בלאק סאבאת' משפיעה עד היום על להקות ומוזיקאים שבחרו ללכת בצד האפל של המוזיקה. הרי כולם כבר יודעים איך ייראה פחות או יותר מוזיקאי שיתעסק בכל תת ז'אנר של מוזיקה קיצונית באשר היא, וכולם כבר יודעים שכך או כך, המלתחה של אותו מוזיקאי תהיה שחורה, ואנשים מבחוץ סביר להניח יחשבו שמדובר באדם דכאוני להחריד. מהסקוואטים המטונפים של גרמניה ועד לבירה בבר היפסטרי שכונתי, תמיד אפשר למצוא לובשי שחורים, עם חולצה של להקה איזוטרית יחד עם המסר העגום והידוע מראש שהחיים לא תמיד מאירי פנים, וסביר להניח שיש כאן התעסקות באפל, בין אם מדובר במוזיקה רועשת ועד לניסיונות לקרוא ספרי כשפים ופענוח הירח.
אבל מה עם כל אותם האנשים שאין להם יד בכל הרעש, הזוהמה והאבדון של הפאנק, ההארדקור והמטאל? מה עם הצד האסתטי של השחור? מה עם העובדה שחנונים של אינדי בוחרים בוחרים להופיע רק עם בגדים שחורים, מספיק להיכנס לערוץ היו טיוב של KEXP Radio בשביל לראות גיטרות ג'אזמאסטר ובגדים שחורים. לעזאזל, אפילו טיילור סוויפט מופיעה שהיא כולה בשחור. לבוש שחורים מעולם לא היתה נחלתם הבלעדית של מוזיקאים אפלים נוסח פיטר מרפי, סוזי סו וכו', למעשה היא אפילו לא היתה בלעדית לנשים שנחשדו במעשי כשפים במאה ה16. החל מהצליינים שהגיעו לאמריקה באותה המאה, ועד לכמרים ונשים וויקטוריאניות, כולם לבשו שחור. קוקו שאנל, מעצבת האופנה האייקונית הפכה את הצבע לפריט לבוש יומיומי בשנות ה20 ל המאה ה20 עם המצאת ה Little black dress וה Little black jacket ולמעשה הפכה את הלבוש השחור מלבוש הלוויות ואבלים, לפריט יומיומי אלגנטי, מינימליסטי ומתוחכם שקיבל חשיפה גם בהוליווד ב1961 כשאודרי הפבורן לבשה את הגרסא היותר מודרנית של הLBD בסרט "ארוחת בוקר בטיפני".
אז למה שחור בעצם? שחור זה קל, אין צורך להתעסק ביותר מדי בירורי מלתחה, אבל עם הקלות של שחור בא התחכום, המינימליזם וההצהרה האינדיבידואלית. אפשר לומר שכשאנחנו לובשים שחור אנחנו ממציאים את עצמנו מחדש כאילו אנחנו עוטים על עצמנו מעין בד קנבס חלק ואומרים לשאר העולם ללכת קיבינימט, אני לא מתעסק איתך, אתה לא מתעסק איתי.
הנורמה תסתכל על לובשי השחורים כמנודים בעוד שהמנודים האפלים יחגגו את חייהם בדרכם שלהם ולא ילכו בתלם. שלא לדבר על זה ששחור גם מרזה.
ועדיין יש את החיבור בין הצבע השחור לדיכאון, אפלה ואבדון, בדומה לציטוט של אותו חבר עבר. שלא לדבר על שימוש במילה Black בתור קונוטציה למשהו מפוקפק, כמו למשל Blackmail, כמעשה סחיטה, או Blackmarket בתור... כן, שוק שחור. אבל מה עם הצד החיובי מאחורי הצבע האפל? מה עם הייצוג של כוח ועוצמה מאחורי הצבע? הרי בשביל להתמקצע ברוב אומנויות הלחימה מהמזרח, עלינו להגיע לחגורה שחורה, החגורה הגבוהה מכל הדרגות. על מנת להיות באירוע בעל קוד לבוש אנחנו הולכים ל- Black tie event. שחור הוא גם צבע המסמל מיניות ולא לחינם הוא הצבע המועדף כצבע להלבשה תחתונה מוסיף רובד של מיסתורין ופיתוי.
אז יחד עם האבל והאפלה של הלבוש השחור יש גם סטייל ותחכום. יחד עם המסר המורבידי יש קריצה אלגנטית,יחד עם המרד במוסכמות, יש גם תעשיית אופנה. אבל מה מאגד את כל אותם המוזיקאים שלובשים שחור מלבד העובדה שהם לובשים שחור? מה מחבר בין מטאליסט עם מגפי צבא וחולצה של להקת בלאק מטאל, לאדם שהולך להופעה של VNV Nation, לגרמני בסקוואט עם חולצה של Tradgedy ולסטודנטים לעיצוב בשנקר? במילה אחת, קאש. בשתי מילים, ג'וני קאש.
ג'וני קאש הצליח לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה בשתי חתונות שהוא הצליח לרקוד בהן. מצד אחד זמר קאנטרי פולק מצליח ואייקוני שיכול להרשות לעצמו להקליט דואטים יפים עם אשתו. מצד שני אדם עם תדמית עבריין קשוח שמצליח לעשות מוזיקה תחת ההגדרה Outlaw Country, לשיר על אנשים שגורלם מר, להיות מפוצץ באמפטמינים, ולשיר שהוא ירה באדם ברינו רק בשביל לצפות בו מת, בבית כלא שמור מול קהל אסירים שסביר להניח יושבים על דברים גרועים מזה. הכל כשג'וני קאש בוחר ללבוש אח ורק שחור, והוא מסביר את זה בשירו הידוע מ1971 Man In Black- "I wear the black for the poor and the beaten down/ Livin' in the hopeless, hungry side of town/ I wear it for the prisoner who has long paid for his crime/ But is there because he's a victim of the times... We're doing mighty fine I do suppose / In our streak of lightning cars and fancy clothes / But just so we're reminded of the ones who are held back / Up front there ought to be a man in black."
קאש מייצג בלבושו השחור את קולם של המדוכאים, של אלו שלא נשמעו. השחור של ג'וני קאש הוא לא לבוש אבלים, או לבוש אסתטי, הוא לבוש עם אמירה וייצוג. ב2:50 דקות ג'וני קאש מצליח להסביר בקצרה ובתמציתיות למה שחור, למה מוזיקאים לובשים שחור ולמה זה הצבע המועדף. לא משנה אם מדובר באקט מחתרתי חתרני, או בהופעת פופ שמחה, השחור מייצג את כל אלו שאין להם ייצוג, את כל הרגשות שנדחקים בגלל הנורמה החברתית, וכן, בגלל ששחור פשוט נראה מצוין ולא מתיישן אף פעם.
