בכל חודש רון ״רנקינג לוי״ ארייה יביא סיפור מדהים אחר מהעולם העשיר, המרתק ולפעמים הזוי של הרגאיי הג׳מייקני. והפעם: סיפורו של רנקינג דרד, אמן מוערך ופושע בינלאומי ברמות הגבוהות ביותר. איור: סיסטר אלן
הזמר הג׳מייקני ראנקינג דרד, שפעל בשנות ה-70 וה-80 בג׳מייקה ואנגליה, מסמן את החלום ושיברו של הרבה קונספציות סביב הדבר העצום הזה שנקרה "רגאיי" ו"ראסטה". הרי כולנו בתוך תוכנו היינו מתישהו משוכנעים שרגאיי זה מוזיקה שעיקרה היא "אהבה, שלום ואחדות" - מה שלא רחוק מהאמת בתיאוריה, ולעיתים גם בפרקטיקה. אנשים חושבים שבג'מייקה תפגוש ראסטה שייתן לך קוקוס, יחבק אותך ויזמין אותך לשאכטה ולמעגל מתופפים. אז זהו, שלא ממש.
ראנקינג דרד הוא תמצות של מציאות אחרת של ההוויה הג'מייקנית: הוא יליד 1955 וגדל בשכונות "טיבולי גארדנס" ו"רימא" – שכונות שבתקופות מסוימות היו קו חזית של מלחמת אזרחים עקובה מדם, ובשנות השבעים זרמו בהם נהרות של דם. באותה התקופה נרקמה כל קופת השרצים של החברה הג'מייקנית שיסודה ביריבות של שתי המפלגות השליטות – מפלגת ה JLP המייצגים של הימין הג'מייקני בראשותו של אדוארד סייאגה ( ג'מייקני בן למשפחה סורית במקור), שהאג'נדה הפוליטית של מפלגתו הייתה קפיטליסטית בהשפעה אמריקאית רייגנית, אנטי – סוציאליסטית בעליל; ובצד השמאלי של המפה מפלגת ה-PNP בראשותו של מייקל מאנלי, בנו של נורמן מאנלי ממקימי המדינה הג'מייקנית העצמאית. PNP הייתה מפלגה סוציאליסטית שדווקא חיזקה את קשריה עם קובה לחרדתם של האמריקאים שחשבו שתירקם כאן ברית קומוניסטית קריבית וזה ערב המלחמה הקרה בין ארה"ב לבריה"מ. ועל הרקע הזה- העניין מסתבך בסגנון עולם שלישי.
דמיינו שרמת גן הייתה נשלטת ע"י הליכוד ואילו גבעתיים ע"י העבודה, וכל רמת גני שחוצה את הכביש לגבעתיים היה נהרג על המקום. או יותר מזה ששכונת לוינסקי, צ'לנוב העלייה היא שטח של מפלגת "העבודה" ואילו שכונת שפירא של "הליכוד" והמעבר אסור ועולה בחיי אדם.
אם במציאות שלנו אנחנו מכירים את רעיון "קבלני הקולות" ושחיתות שלטונית, כאן הסיפור הוא של מליציות/ כנופיות/ ארגוני פשע שמונעות ע"י המפלגות עצמן בקשר לא קשר ופועלים תחת רשת צללים, כשלכולם ברורים חוקי המשחק. החלוקה פועלת לפי אזורים של הגטאות, שכונה אחת היא שכונה של JLP ואילו השכונה האחרת היא של PNP. בין השכונות מתוח קו גבול מאולתר והקו הזה הוא קו אש, אין יוצא ואין נכנס אם חצית את הקו של השכונה שלך והנך מסווג פוליטית בגלל שאתה תושב של שכונה מסוימת, דעתך האישית לא משנה – דמך בראשך ברגע שחצית את אזורי הגטו שלך. דמיינו שרמת גן הייתה נשלטת ע"י הליכוד ואילו גבעתיים ע"י העבודה, וכל רמת גני שחוצה את הכביש לגבעתיים היה נהרג על המקום. או יותר מזה ששכונת לוינסקי, צ'לנוב העלייה היא שטח של מפלגת "העבודה" ואילו שכונת שפירא של "הליכוד" והמעבר אסור ועולה בחיי אדם.
בכל מקרה, את הבאלגן הזה מישהו היה צריך לנהל וכך נולדה שיטת ה"דון" האזורי ה"דונים" היו בעצם מעין ראשי שכונות וראשי הכנופיות והיו מחליטים מה המדיניות, ובאיזה יד הם מנהלים את הגיזרה- והיד הייתה קשה. ככל שהייתה קשה ואכזרית יותר כך כוחם היה עולה אל מול היריבים ואל מול הממשל שהוא בעצם הגורם הממן והמפעיל העליון של כל בריכת הדמים הזאת. הפוליטיקאים היו אחראים על החימוש של הכנופיות באופן ישיר, מעבר לאלמנט דילול קהל הבוחרים של המפלגה היריבה, היו שלל תחבולות שנעשו על מנת להחליש אחד את השני. סיפר לי חבר ממקור ראשון שהיה שם בימים ההם, שאדוארד סייאגה נתן הוראה לרכוש את כל אספקת האוכל (שקי אורז, קמח ומוצרי יסוד) של תושבי השכונות היריבות של מפלגתו - ובכך לייצר רעב. אותו רעב הוא קלף מיקוח. וכך, במציאות שהפוליטיקאים הלכה למעשה שולטים בכל מה שנכנס ויוצא מהגטו: נשק, סמים, מזון, כסף וביגוד, בני אדם הפכו לחומר ביד היוצר, עד שהגולם יקום על יוצרו.
במציאות הזאת צמח ראנקינג דרד, כשהוא מתחיל את הדרך כנער גטאות חובב מוזיקה, מסתובב בין הסאונד סיסטמים השונים של תחילת שנות השבעים בקינגסטון שגיבוריו הם אקדוחנים מקומיים וזמרים. לדרד לא ממש היה זמן להרהר מה יעשה כשיהיה גדול, בגטו אז עוד לפני גיל בר מצווה כבר יש לך נשק מאולתר ביד או במקרה הטוב יותר מיקרופון או במקרה של ראנקינג דרד ואחרים -את שניהם. ראנקינג דרד היה מזוהה עם מפלגת הJLP , אפילו הסאונד סיסטם שהוא החל את דרכו המוזיקלית בו- Ray Symbolic היה סאונד סיסטם שמזוהה עם JLP , הסאונד שלימים יעבור לידיו של ראנקינג ג'ו וג'ה סקרו ויעשה היסטוריה.
מלחמת השכונות לא פסקה מזמן עלייתם לשלטון בשנת 1972 של מפלגת ה-PNP ועד רגיעה יחסית שהסתמנה ב-1981. למה 1981? כי בשנת 1980 נעשה ניסיון ע"י רוברט נסטה מארלי הלא הוא בוב מארלי לערוך את "וואן לאב פיס קונצרט" שמטרתו כולה הייתה להשכין שלום בין הפלגות היריבות. באותה תקופה נערך מופע מקביל ע"י ג'ייקוב מילר מאינר סירקל שקרא לשלום בין הגנגסטרים היריבים, ואז הוחלף השלטון, מפלגת ה-JLP ניצחה והחלה פריחה כלכלית יחסית עם כניסה מחודשת של השוק האמריקאי. לרגע הייתה רגיעה יחסית ואשליה של סיום הקונפליקט. ואז דווקא כל הדונים שהשתתפו ב"הפסקת האש" וביוזמת השלום נרצחו ע"י הדונים החדשים (אבל זה כבר סיפור אחר).
ראנקינג דרד היה יד ימינו של קלאודי מאסופ, הדון של טיבולי גארדנס. הם גדלו יחד. כשמאסופ נרצח, ראנקינג דרד התמנה לדון בעצמו. היו לו הרבה כינויים אבל הכינוי האימתני שלו בעולם הפשע היה "בוויארק". בוויארק היה חלק פעיל במרחץ הדמים, ןההאשמות נגדו כללו רצח של כ-29 פעילי PNP, ארבעה שוטרים, סחר בסמים, שוד מזויין, מסחר ואחזקה של נשק בלתי חוקי, קצת אונסים על הדרך ועוד פעילויות של גמילות חסדים, וזה רק בתקופה של אמצע שנות השבעים ובג'מייקה בלבד. המספרים המדוברים הם רק אלא שדווחו – הסיפורים מדברים על הרבה יותר. מספרים שכל פעם שכביכול הועמד למשפט בגין רצח שוטר אז העדים החלו להירצח אחד אחרי השני והעד הבודד שנשאר סבל מ"אובדן זיכרון". סגנון ההרג של הכנופיות האלה באותן שנים היה פשוט להיכנס לסמטה ולהמטיר מבול של ירי שמרסס אפילו את הזבובים שריחפו שם בטעות. מי אמר "וואן לאב?"
הגזרה התחממה תחת רגליו של דרד, והוא היה צריך לעזוב את ג'מייקה. עכשיו אפילו הממשל המושחת היה אחריו – והוא הפך למבוקש בארצו שלו. הוא חמק מג'מייקה עם פספורט מזוייף ונכנס לאנגליה בכלל בתור ארול קודלינג (שמו האמיתי, כך טוענים, הוא ווינסטון בראון, אבל מי יודע), אבל גם הכירו אותו בתור רוברט בלאקווד או מייקל דיקס. לתקופה ממש קצרה הוא הגיע לאנגליה והחליט שהוא רוצה לצנן את פעילותו הענפה בתחום הפלילים, ארץ חדשה- חיים חדשים, להתמקד במוזיקה וליצור. הימים ההם באנגליה היו תקופת פריחה ביצירה שלו, כל שיריו כמעט הם שירי אהבה ושלום, שירים של אדם ששואף למציאות אידילית של הרמוניה בן הבריות, על פניו שירתו של ראסטה מאן אמיתי.
סוף הסבנטיז באנגליה היו ה-תקופה להיות ג'מייקני באנגליה – רבים וטובים היגרו לאנגליה באותם שנים לברוח מכל הזוועה שמתחוללת באי למקום שיש בו הזדמנויות חדשות והאיום הקיומי לא ממשי כמו הרולטה הרוסית של היומיום הקינגסטונאי. ראנקינג דרד היה מתהלך כמלך באנגליה, הוא היה לבוש במיטב האופנה של הרוד בויז הג'מייקנים של התקופה, הוא היה איש גבוה ומרשים, עם דרדלוקס ארוכים ארוזים בכובעי "ביבר פלט" יוקרתיים, אותם כובעים שהיו סימן היכר למעמד ועוצמה בקרב גאנגסטרים ואומנים ואלו שעל התפר. על רגליו של דרד היו את מיטב נעלי ה"קלארקס" וה"בליי", חנוט במכנסי "פאנטס לנגת'" שנרקמו ע"י טובי החייטים, עם קארדיגנים של גביצ'י, או עם חולצת פסים של החברה "ארווס" כשעל צווארו תלויות שרשראות 24 קארט וטבעות יהלומים- אייקון אמיתי של סטייל ואולי המנסח הגדול ביור של הלוק של ה"ראנקינג". דרד לא הסתובב אף פעם לבד אלא עם "פאסי" – חבורה של ג'מייקנים עם הבעה אדישה/ מאיימת נסוכה על פניהם או כשלוש נשים מהיפות ביותר בלונדון מוטלות על כתפיו. דרד היה מוקף גם בים של אומנים שהתמקמו אף הם בשכונות השונות בלונדון, אנשים כמו: דניס בראון, שוגר מיינוט, ארול דאנקלי ועוד, כולם חברי נפש של ראנקינג דרד. האנגלים לא היו מודעים לגמרי לפעילות שלו בג'מייקה, ולאחר שהסאונד סיסטם הלונדוני קוקסון קלט את דרד כאמ.סי, הוא נכנס לאולפנים והחל להקליט כמה אלבומי מופת, ביניהם "גירלז פיאסטה" בהפקת לינוול ת'ומפסון, "לוטס אופ לאבינג" בהפקת שוגר מיינוט. כמו כן הוא משחרר על גרינסליבס כמה ריליסים היסטוריים כמו "פאטי בום" שמגיע למקומות יפים במצעדי הפזמונים ובצ'ארטים של הרגאיי, ומושמע בתחנות הרדיו המרכזיות. ראנקינג דרד מסתבר כגאון מוזיקאלי עם סטייל ייחודי שלו, שירה חלקלקה ושנונה עם סימן היכר שלו של גלגולי לשון ונהמות מסתלסלות. הוא לא סתם עוד אומן, הוא אומן מעולה שדרך היצירה שלו נפשו העליונה עולה על נפשו הפצועה- רדופת השדים. אבל ביננו, מה זה מוזיקה בשביל דרד?
דרד הופך להיות אחת מהדמויות הבולטות ביותר בהחדרת הקראק לרחבי אנגליה ולימים מספרים על השפעתו על חדירת הקראק אל השוק האמריקאי, וכנראה גם על ייסוד המאפיה הג'מייקנית בארה"ב מגיע לו קרדיט מפוקפק. מספרים שידע להיכנס למדינות שמהן גורש, מספרים שהיה אומן תחפושות ויכול היה להיכנס בדמותה של גברת זקנה למדינה עם פספורט מזוייף.
בסדר, אוקיי, הוא גאון ואולי מהאנשים היותר מוכשרים בכל הז'אנר שנקרה "דיג'יי סטייל" במוזיקה הג'מייקנית. אבל בתחום הפשע הוא ארכי-גאנגסטר, ברמה פדרלית בינלאומית, לא רק זמר נישה ברגאיי. ממקום מושבו בשכונות סטאמפורד היל, בריקסטון וסטוק ניואינטון – דרד מכונן את אימפריית הפשע שלו וידו נטוייה, הוא פותח מועדון בלתי חוקי, שמשמש גם כבית זונות עם צי מכובד של זונות שהוא מסרסר אותן ביד קשה, מידי פעם צצה אשמה של אונס, הוא הופך להיות אב ללפחות עשרה ילדים משמונה נשים שונות. המועדון מתפקד כתחנה לממכר גאנג'ה ודרד דואג לפתוח קו הברחות של מכולות של וויד שרק גדל משנה לשנה. אבל מה זה וויד, זה רק בקטנה. קוקאין נכנס לשוק ולאופנה באותה התקופה, אבל מה זה קוקאין שאפשר לזקק אותו ולהפוך אות לקראק. דרד הופך להיות אחת מהדמויות הבולטות ביותר בהחדרת הקראק לרחבי אנגליה ולימים טוענים שהשפעתו על חדירת הקראק אל השוק האמריקאי, וכנראה גם על ייסוד המאפיה הג'מייקנית בארה"ב מגיע לו קרדיט מפוקפק. מספרים שידע להיכנס למדינות שמהן גורש, מספרים שהיה אומן תחפושות ויכול היה להיכנס בדמותה של גברת זקנה למדינה עם פספורט מזוייף.
דרד, נכלא באמריקה בורח מהכלא, מגיע לקנדה ונתפס, ולבסוף מגורש חזרה למתקן כליאה בג'מייקה שם הוא סיים את חייו בשנת 1996 כנרצח ע"י אחד האסירים האחרים, כנראה בגלל חשבון ישן או חדש.
מה שמדהים במיוחד לגבי רנקינג דרד זה החיבה היתרה כלפיו. כנראה היה שם גם אלמנט של דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד: חבריו, למרות הפחד והאימה ממנו, טענו שהיה איש רעים להתרועע, מלא הומור וחן אישי. חלק רואים בו גיבור והטענה שמטרת חייו הייתה לממן את ארגון הפשיעה למען ה-JLP וטוענים שהוא דאג להאכיל את הרעבים בגטו כמעין רובין הוד. ג'מייקה מלאה בהערצה לדמותו של פרוע החוק וה"באד מאן" – האיש הרע. בגלל יסודה של ג'מייקה כחברה שמתנגדת למערכת, ראו בעבריינים דווקא כאלה שפועלים מחוץ למערכת, למרות שהכל בעצם היה מניפולציה אחת גדולה של פוליטיקאים שיצאה מכלל שליטה. אך עדיין, המסורתיות הג'מייקנית עוד מימי העבדות היא להעריץ את אותו האדם שהולך בדרכו ומורד בכל ומציית לעקרון שהוא מכתיב לעצמו.
מה שבטוח זה שראנקינג דרד/ בוויארק הוא אחת הדמויות היותר מורכבות, נוראיות, מעניינות בתולדות הרגאיי, ושסיפור חייו מנתץ לרסיסים את התפיסה שרוטס רגאיי מורכב מדמויות מופת ורק הדאנסהול של היום מלא במנוולים סקסיסטיים. המציאות לפעמים מורכבת יותר מהמגירות שאנחנו מנסים לסדר בתודעתנו.
ונסיים בתהייה: רנקינג דרד היה אומן התחמקויות כמו סוג של הארי הודיני, ידע לברוח ממטרים של אש ומבתי כלא וגם ידע להיעלם כשצריך. אז רגע, אולי הוא לא באמת מת? לא יכול להיות.